ירמָה ודֶטרוֹ רומן מסע
מאת: הדס כהן
יום האהבה. קטע מפרק 8
בכל התחנות מדברים על אהבה, שרים עליה ועושים אותה. מול המסך הקטן אני מחליף ערוצים, מלטף את לופ ומגרד ת'ביצים. ה-14.2, היום ובכל
שנה החליטו האנשים שזה
Valentine's Day"
יום האהבה" וכמה שזה אדיוטי לייחד יום לאהבה זה בכל זאת משפיע עלי"
לא מספיק ליהודים לחגוג בט"ו באב את האהבה, הם גם קופצים על החג הנוצרי.
בבית הסמוך עולים קולות אהבה, צחוקים נרגשים וגניחות קטנות.
כולם חוגגים אותה ואני נצרב ממנה. בכל מקום בו נחות העיניים שלי (שלושה ימים מראש , אני סופר) זרי וורדים לבנים, לבבות שוקולדים ופסלים ארוטיים בחלונות הראווה, סט שוקולד למריחה וליקוק לגוף עם אזיקים מפרוותים בפרווה אדומה, בקבוקונים של טיפות חשק, מה לא.
אני נוסע לעבודה, מנסה להתעלם מכל הוורדרדות האוהבת הזו סביבי, ולא יכול. טיפשים אלה, מסתפקים ביום אחד לאהוב. שטויות, ובכל זאת משהו נצבט שם תחת המעטה. בנחלת בנימין בחנות אחת בחלון הראווה העיניים שלי נופלות על בובת אישה
בחוטיני אדום עם הדפס של מיקי עושה שריר. אני עוצר. ולידה בתחתוני בוקסר לבנים עם הדפס של מיני בביקיני (ורוד) ועיניים מצועפות, בפרונט
אני נכנס.
"דט? מה מצב, אחי?"
"אההה… בההה, לא משהו לוּז, האמת."
"בוא, בוא נצא לטיול עם הכלבים, ננקה לך את הראש."
"מתאים. תוך חצי שעה אני אצלך."
יום האהבה אלכ, איזה אהבה כבר יכולים לחוות רדומי המטריקס? חרמנות, מעטפת אהבה, רכושנות בטעם אהבה, פחד מלהיות לבד ארוז באריזה יפה…
מקלחת טובה ניקתה לי את הראש, קצת. מורח שמן לבנדר על הגוף. חופשי הייתי עושה אותי… שתי טיפות בושם, מועך לחיים חיוורות ומחליק על עצמי את התחתונים החדשים. לטיפה קטנה למיני במרכז החבילה והופה, הג'ינס מתפתל עלי ונסגר לה על הריסים.
"וואללה, איך ידעת שאני צריך אותך, טלפנת אלי ברגע אופטימאלי, אחי."
"אני שמח. הרגשתי."
"תגיד לי משהו על אהבה, לוּז."
"מה אתה רוצה שאגיד לך?"
"כל דבר שעולה לך, כל דבר."
"אני אוהב את קרם. אחלה כלב, בחיי…"
"נו, תהיה רציני."
"מממ… אהבה היא כמו ריח טוב, משהו בלתי נגיע, מתאדה, דבר שמומלץ לחלוק עם אחרים. ככל שאתה משתף יותר בשמחה ובאור שלך יש לך יותר, ככל שאתה מתקמץ בפיזור האהבה שלך ככה יש לך פחות."
"אתה אומר שאהבה היא כמו מעיין מתגבר?" דטרו מחייך.
"ככל שתשאב מים מהבאר ככה יותר מים רעננים ינבעו אל תוכה. אם לא תשאב את המים תהיה לך ביצה מסריחה או שימות המעיין ויחסם." לוּז בוהה בקצות נעליו.
"אני אומר לך את הדברים, את האמונות שלנו וככה מזכיר גם לעצמי. עצה ראשונה במעלה שקבלתי מלאמורה לגבי מצב כזה של רחמים עצמיים היא לעזוב את המחשבות גם אם זה קשה ולצאת לעזור למישהו אחר, לטלפן לחבר שאני מרגיש שהוא צריך אותי, למשל.
עצם הנתינה למישהו אחר כשאתה מרגיש חלש נותנת כוח. זאת המתנה שבנתינה."
"אז אתה אומר שגם לך היה היום דו שיח? משהו שקשור ביום האהבה?"
"סתם משהו זניח, אני מדפדף אותו הלאה."
"לא, אם אתה רוצה לדבר, לוּז, תשפוך אחי."
"אני בסדר."
"אז דבר איתי עוד על אהבה."
"אהבה צריכה להיות קודם כל אהבה לעצמך, לחיים שקיבלת, לכל חי, ירק או יצור חי.
קודם ילמד אדם לכבד את עצמו, צרכיו, רצונותיו, רגשותיו, יגדל בעל חיים ויאהב אותו ורק אז יש לו טעם במיזוג עם בן או בת זוג. אהבה היא לא בהכרח לאהוב או לאהובה. לימדו אותנו כל החיים שבלי בני זוג אנחנו לא שלמים. לימדו אותנו לייחל ליחסים, לחלום על "והם חיו באושר ועושר". אדם שרוצה להיות חופשי מחויב ללמוד להפיק את אושרו מתוך עצמו ולא להתמכר למשהו או למישהו חיצוני לו, שיספק אשליית חיים מושלמים, מצב כזה היה כשהיית ילד או תינוק שדאגו לכל מחסורו לא ישוב עוד." לוּז פוסק מדיבורו ומתיישב על ספסל. דטרו מתיישב לצידו, ירח זוהר מתבונן בהם ובכלבים המשוטטים לידם.
"הרגשתי כל כך לבד היום, יום האהבה הזה גמר אותי."
"אתה משהו, דטרו. עדיין מקשיב לכל החרטא שמוכרים לך במטריקס הישן? הכול הרי מכוון לרווח, לכסף. אהבה? זאת בדיחה בעולם כזה חומרני. בסך הכול רוצים שאנשים יצאו יותר ביום מסוים בשנה ויוציאו כסף. כמה מניפולטיבית ומסוכנת יכולה להיות אהבה שקרית.
עוד לא למדת שבלי אוכל או משהו חומרי אחר אין אהבה בעולם הזה, הכול על בסיס פחד. אהבת אמת יש רק אצלנו, בלאמורה. לאמורה היא במהותה אהבה ואנחנו ניזונים ממנה, לומדים איך לייצר אהבה בתוך עצמנו. אדם בוגר הוא אדם שיודע לשמוח בלבדיות שלו, הלבד הופך לחגיגה שבלעדיה אין חיים באמת. אדם מתפתח לומד להיות מאושר מעצם קיומו, מהיותו. הוא לא זקוק לשום דבר כדי להיות מאושר."
"מה עם עוגת קצפת, סיגריה, זיון רחמנא ליצלן?"
"אלה דברים חיצוניים, הם נותנים אשליה של שמחה והם זמניים. אתה רק רוצה מהם עוד. הכרחי לחיים חמצן לנשימה, כל השאר זה פחד ממוות, מבדידות ואינסוף המעטפות השקריות שמוכרת החברה לאזרח הטיפש, הקטן, כדי שימשיך בדרך הישנה והרדומה ויעזור למכונה המשומנת לגלגל עוד כסף."
"The fuck'en Matrix."
"בּדוּק."
לוּז קם מהספסל, "תגיד, איך בכלל הכרת את ירמה?"
"אתה בטוח שאתה רוצה לשמוע?"
"סגור על עצמי."
"היה יום גשום, שומע?"
"כולי אוזן."
"ארובות השמיים נפתחו, כמו בכי של רחמים עצמיים, כזה שאין לו תחתית ירד מאז הצהריים המוקדמים. ממטרים, ממטרים על תל- אביב. הרחובות היו מוצפים, אני לא צריך לספר כ'ה על הניקוז המחורבן…" דטרו לוקח נשימה עמוקה, מביט אל השמיים.
"אחי, נראה לי שאת הסיפור הזה אתה רוצה לספר כל חייך", לוּז מחייך, "ספר לי עוד על ארובות השמיים שנפתחו, זה מתחיל טוב."
"עוד בדרך מהעבודה כשהטוסטוס חוצה את העיר בסאונדים של שחייה נבט לי החשק ללכת לראות סרט, אני מאוד אוהב את חברת עצמי בימים כאלה. וככה החלקתי ברחובות בדרך לקולנוע. בתור לקופות היא עמדה לפני, בחורה עם שיער שחור, שגלש על מעיל זמש בצבע חום בהיר והגיע לה עד הברכיים. היא לבשה ג'ינס והשוליים שלו היו רטובים לגמרי מהגשם, טוסיק חמוד לאללה. היא קנתה כרטיס ואני הצצתי בה מהצד. במבט חטוף ראיתי סנטר מחודד וזוג עיניים עורבניות. היא הסתובבה להביט בי, היה לה אודם בצבע דם, משהו מחריד, אני אומר לך. העיניים שלה לא היו יפות, אבל היה בהן משהו שסקרן אותי.
קניתי לי כרטיס והקופאית שם באשנב החליטה, אין לי מושג למה, להושיב אותנו אחד ליד השנייה, האולם היה יותר מחצי ריק, שתבין."
"איזה סרט זה היה?"
"אפקט הפרפר."
"אפקט הפרפר?"
"ראית?"
"בטח, נו, תמשיך".
"התקרבתי למקום שלי עם פופקורן וקולה. כן, זה היה בימים שאכלתי כמו פח זבל…"
"עזוב עכשיו", הפציר בו, "ספר כבר, נו!"
"ואז אני רואה אותה, את הבחורה מהתור יושבת שם, בכסא הצמוד אלי, זה היה מביך.
לרגע חשבתי לשבת בכסא אחר אבל משהו מסמר אותי והתיישבתי.
היא בחנה אותי, מחליפה תנוחה בכסא. לא יודע, פחדתי שהיא תדחה אותי, באה בשקט לקולנוע, והבחור הראשון שרואה אותה מתחיל איתה. אבל ככה גמגמתי בקושי, "רוצה?" ואכלנו יחד מהפופקורן. בקטע אחד, בחלק שהלסרט פורנו, היא הייתה מכוסה דמעות. בשלב מסוים היא הניחה עלי את הראש שלה, בריח הנפלא שלה, ריח ירמה וככה ראינו את המשך הסרט, כשנגמר יצאנו יד ביד. אני חושב שעברו איזה מאה שנה עד שהחלפנו בינינו מילה. כשהיא חייכה זה היה כמו פלאש-באק, ידעתי מיד שאת האישה הזאת אני אוהב מאז ומתמיד. מטורף, מה
היא שאלה אותי "אתה אוהב פרפרים?" היה שקוף שהיא כמוני, מהזן שמרגיש את זמניותם של היצורים החיים. הרעמים החדירו בנו את החיצים, קופידון חגג שם למעלה יחד עם כל האחראים.
אז זהו, מאז שהיא נסעה אני פוגש אותה באותו חלום, שנינו על גשר אינסופי, מאחורי כל אחד מאיתנו מתפתל שביל