Latest Entries »

זאת הייתה אהבתי האחרונה. אחריה לא היה עוד איך.

שמעתי עליה, כמובן, על הלנה גְלָאסְלָבָה, "מלכת הדרמה" של התיאטרון הרוסי בישראל, נתקלתי בתמונות שלה כי זה בלתי נמנע, צפיתי באגביות להוטה בסצנת העירום המדוברת אך מאוד מרומזת ולגמרי לא נועזת ומשום כך מבוזבזת מהסרט היחיד שהשתתפה בו, אבל קשה מאוד לטעון שהתמצאתי באמנותה ובדרכיה. היה לי מושג כללי על היותה ועל היותה אלילה. בדיוק אותו מושג שיש לכל אחד אודות אדם מפורסם כזה או אחר; משהו אמורפי וחסר משמעות של ממש. ומאחר שאני לא גר ולא מזדמן למרכז, אפילו לא נתקלתי בה באקראי בתור לאיזה פֶטיסֶרי או בּוּלַנְזֶ'רִי או פּיצוּצֶרי או משהו דומה. אז איך דאג הגורל שכן ניפגש? נשלחתי לראיין אותה.

"חשבתי שהיה לנו סיכום," אמרתי בטלפון לעורך, "שאני עם ראיונות גמרתי. אין לי יותר כוח להקשיב לאנשים."

"היא ביקשה שאתה תראיין אותה."

מי שמע עליי בכלל?!

הסתבר שהיא קראה כמה מהטורים שלי במגזין, ראתה כמה קטעים שהעליתי ליוטיוב ועקבה אחריי קצת בפייסבוק, ומכל אלה הגיעה למסקנה הקלוקלת שאם יש אצלנו מישהו שמתאים לראיין אותה לכתבת שער לקראת הפרמיירה של ההפקה החדשה והגדולה של התיאטרון, בכיכובה,  זה אני. יש לציין בבושה מסוימת שמבחינת התחקיר המקדים היא באה לראיון מוכנה הרבה יותר ממני.

וגם אני באתי, אלא מה. בסופו של דבר, מי לא רוצה לפגוש שחקנית אדמונית-לָבָה?

*~*

היום של הפרמיירה היה הכי גשום באותו חורף, ומהקרים בהם. עוד כשיצאתי מחיפה הרוחות היו חזקות במיוחד, ובסביבות זכרון יעקב כבר הפסקתי לראות את הכביש, כי המגבים לא עמדו במַבּוּלשיט האכזרי שניתך מלמעלה. לבוש במעיל פוך וחבוש כפפות עור, נהגתי על פי ניחוש מלומד בניסים במכונית מטולטלת-רוח ללא חימום, עם גג דולף, ועם מראת צד שמאלית שרוסקה בלילה הקודם בחניה. כתוצאה היא איבדה שליש מהחיפוי החיצוני ושני שליש מבסיס הפלסטיק שאליו הייתה מודבקת המראה עצמה, אבל שברי שני השליש המנותצים שלה נשארו מחוברים זה לזה ואל השליש השלם באמצעות הסיליקון, והתנפנפו בהיסטריה ברוח, כך שכל מכונית שהתקרבה מאחור הבעירה לשמאלי את מה שנראה כמו כדור הדיסקו של יומי האחרון. ולמרות כל הסימנים מבשרי הרעה המשכתי בנסיעה העיוורת הזאת. איכשהו גם הגעתי.

*~*

רחשים נרגשים, חליפות מרשרשות, ריח יין באוויר, מסך עולה, הס.

המחזה? "שלוש אחיות" של צ'כוב. על הבמה… שלוש אחיות: מאשה, אולגה ואירנה, שחיות בבית מידות בעיירה הנפיצה מולוטוב עם אחיהן, אנדריי פרוזורוב. מאשה – הווה אומר לנה – יושבת בצד וקוראת ספר; היא עוד תשרוק לפני שתדבר. אולגה פוצחת בפתיחה מטופשת למדי, אינטרודוקציה שמטרתה הגסה לספר לקהל שאביהן של השלוש מת בדיוק לפני שנה, שהיה אז גשום, שהוא היה איש צבא ושעכשיו חודש מאי. לפחות לא ביקשה שנאפס שעונים.

על פי רוב אין לי כוח למחזות אצולה כאלה, על אנשים משכילים שזמנם בידם, אז אני מניח שלא הייתי כל כך מרוכז כשכולם קשקשו על הבמה והרעישו וליהגו הגיגים על מאתיים שנה קדימה, ובאופן כללי הפריעו לי לשקוע בשרעפים יותר נעימים ופחות סלאביים. לנה קיפדה את שלהבתה לצורך התפקיד, מתחת לפאה שחורה. היא הייתה קרה ומאופקת, וככל שאוזני שמעה, צ'כוב לא שם בפיה טקסט מרהיב (המחזה כולו גדוש במילים, שחלקן נוגעות ללב וחלקן מטופשות ומיותרות בתכלית), אבל הרגעים בהם ניגנה בפסנתר היו קסומים. לשחקן שגילם את וסילי וסיליץ' מאוד חפצתי להכניס מכות נמרצות, אולי, בין השאר, כי דמותו הזכירה לי את עצמי בגיל 16. למעשה, גם לבעלה של מאשה רציתי להרביץ, במיוחד בגלל אותו ut consecutivum נתעב.  ואולי יצאתי לפוגרום המאופק הזה רק כי סלבה אולין, שגילם את אלכסנדר, גנב את ההצגה מכולם. בשולי האור שהקרין, השאר נהיה מעט עכור, וזליני.

שלוש האחיות משתוקקות לעקור למוסקבה: "מוסקבה, מוסקבה!" הן מגעגעות לעיתים כל כך תכופות שזה נשמע כמו שיר מהאירוויזיון. מעבר לזה כולם מאוהבים נואשות, ומשליכים את עצמם למין כְּסִילִימְבּוֹ של רפיון-שכל שלעולם לא יוביל אותם לגן עדן, כמו דבילים בני 16! ראו את מאשה, שמדברת כמו שוטה על אהבה וגורל, שני רעיונות מטופשים במידה שווה; ראו את בעלה, קוּליגין, ראו גם את אנדריי פרוזורוב האומלל, שממהר להצהיר אהבה לנטאשה ובמהירות דומה מצטער על כך. באחד הרגעים היותר יפים במחזה הוא אומר: "אני אוהב את נטאשה, אמת הדבר. אבל לפעמים היא נראית לי כל כך וולגרית שהדבר מבלבל אותי, ואז אני לא מצליח להבין למה, מאילו סיבות אני אוהב אותה – או, בכל אופן, אהבתי אותה פעם…" וצֶ'בּוּטיקין, רופא צבאי, מעניק לו עצה מעולה, מחלימה: "חבוש כובע, קח מקל הליכה ותסתלק… תסתלק ולעולם אל תביט לאחור."

המחזה בומבסטי, צמיגי, רפטטיבי, מסיס, מייגע, אבל פה ושם מרגישים את העוצמה. האם יומרני מצידי לטעון כך? כן, ברור, לא השתכללתי בהרבה מאז גיל 16, אבל צ'כוב עצמו כתב לוורה פְיֶדוֹרוֹבְנָה, אחותו, ב-13 בנובמבר (ואולי בספטמבר) של שנת 1900, שהמחזה "גמור, אבל העתיד שלו, על כל פנים העתיד הקרוב שלו, אפוף אפלה וחוסר ודאות. המחזה יצא מַשְמִים, ארוך ומגושם; אני אומר מגושם מפני שיש בו, לדוגמה, ארבע דמויות נשיות ראשיות, והאווירה שלו קודרת יותר מיגון, כפי שאומרים."

כך או אחרת, לא ראיתי איזה מין ראיון יצא בסוף הערב, ואיזה גוון יהיה לכתבת הצבע.

בז', מן הסתם.

(במבטא רוסי זה יותר מצחיק.)

*~*

היא יצאה די מהר מחדרי ההלבשה, נטולת כל גינונים, והציגה אותי בפני שני חבריה הטובים, שחקנים גם הם.

- איך היה? שאלו.

- תענוג; נהניתי מכל רגע.

הם שמחו להאמין לשקר הגס.

קצת אחרי זה נפרדנו מהם, והיא הציעה שתי אופציות – בית קפה או הבית שלה, אבל לי לא בא לשבת להקליט אותה במקום רועש, והיא נראתה די נלהבת מהרעיון להכין מרק סוֹלְיָנְקָה (בוקסה עם מתכון לכתבה? היא הכניסה פנימה מלפפונים חמוצים[?] וכל מיני חלקי בשר ומה לא), אז נסענו לביתה, ברחוב סוּטין. מזג האוויר, בינתיים, התמתן לחלוטין. האלים שומרים את הממטרים האלימים רק לזמנים בהם אני על הכבישים.

כמוזיקת רקע לבישול היא שמה איזו להקה אירית ("זה שמח ועושה לי אנרגיות טובות", הסבירה). בינתיים הבטתי קצת מסביב. הבית שלה היה פוליכרומטי ועליז ומרומם, והיווה ניגוד גמור לצבעים המונוכרומטיים, המעיקים, החונקים, הבורגניים, של ההצגה. בית מטופח, מושקע, נאה, מעלה חיוך, אבל כזה שלא מעיד על שפע. השטיח קצת מרוט, מעל הכיור חסרה פיסת שיש; הווילונות נעדרים מהחלונות מתוך אהבת האור על הבוקר או עקב מחסור כספי? הייתכן שככה חיים שחקנים נחשבים בארצנו? ועל מדף הדיסקים לא היה זכר לשוסטקוביץ', לוויסוצקי, לחצ'טוריאן (טוב, הוא ארמני), לסטראווינסקי, שלא נדבר על שְניטקֶה או גוּבּאידוּלינָה. רק ממזרים איריים. ניסיתי לא פעם להכניס אותה לעולם הג'ז, ללא שמץ הצלחה.

למעלה משעה אחרי זה, אחרי שהמרק היה מוכן ונלגם שתינו יין, ונעשה חם כי אני לא רגיל לריכוזים כל כך נמוכים של אלכוהול בדם, ודיברנו קצת, ואז הוצאתי את טייפ המנהלים ושאלתי והיא ענתה והמכשיר הקליט גם אחרי שהראיון מת, אבל המשכנו לדבר, וכל הזמן הזה ראיתי למול עיניי אישה מעניינת, מיוחדת בהחלט, אבל הרגשתי שמשהו קר מפריד בינינו, מצנן את הלבה של לנה, את הלֶנָלָבָה, את הלָבָלֶנָה. כבר הייתי עייף, אני מניח שגם היא, היינו שמוטים על הספה, די קרובים, ומתוך דחף לשבור את הדבר הזה שחצץ בינינו, וקצת מתוך הרגל ליטפתי לרגע את האזור שמעל פרק כף היד שלה, ואז היא אמרה

"שמת לב מה עשית?"

"מה עשיתי?"

"נגעת בי."

ונגעתי בה שוב והיא נגעה בי, ובאותו רגע התחילו חרוזי תכלת וטורקיז לנשור איטיים וזולגים מהתקרה, וקונפטי צף שסירב לשקוע מילא את האוויר בצבעים, והכול קרקש במתכתיות מוזיקלית מעודנת של מצילות פח דקות מן הדק, והשפתיים נגעו והעיניים שלי שקעו במעמקיה, ופנינים שיקפו את הכול בקרם שמנת, ושום דבר לא היה יציב עוד, ולא ניתן היה להטות את הראש ישר או לשבת שלא באלכסון, והשטיח הממורט בלע את כפות הרגליים והזדחל כשָׁרָך דביק טפילי עד למותניים, והזמן חָרַקַד ונעצר והתחיל להסתובב סביב עצמו חרישי חוֹרוֹשוֹ, והממדים איבדו נפח, והיין נעשה שחור בראש, ואיבדתי כיוון והעולם נבלע בתוך עצמו כמו מוח של תמנון, ובקעתי מתוך עצמי והוטחתי בעוצמה על קרקע געשית לא ממשית, ונמזגנו זה בזאת בתזזית זוחלנית.

ואת כל זה, כמובן, מכשיר ההקלטה כבר לא תיעד, וממילא לא ניתן לתמלל קסם.

ובשלוש או ארבע לפנות בוקר הזמנתי מונית ונכנסתי למכונית ונהגתי בחזרה לחיפה תשוש, רדום, נפול, מרוח, רווי וסחוט, ממלמל, מצחקק, אבוד, מתעלה, המום. אבל רק כשהתעוררתי מחייך, למרות שנראה היה שרק דקות ספורות עברו מאז שהראש שלי התחיל לכייר את הכרית, הבנתי מה הכה בי. אהבה.

*~*

הימים הבאים התאפיינו בציפה מעל פני הקרקע. פתאום נראה העולם מסודר והגיוני ואופקי ואפילו אופטימי, והייתי פוסע לי ומזמזם ומצחקק כמו אוויל. אבל מה לעשות, הייתי מאושר. אחרי שנים של מערכות יחסים שונות ומגוונות ובעוצמות שונות של רגש ולפרקי זמן משתנים, אחרי אובדן תקווה ואפילו אובדן הרצון לפתח תקווה, פתאום צץ הדבר המופלא הזה ושינה תוך רגע את כל צורת המחשבה שלי. יש אהבה!

בשנים שקדמו לאירוע נחרדתי מרעיון הזוגיות, מילה לא נעימה שנשמעת כמו משהו מדאיג שקורה ברחם, והמחשבה להיות עם מישהי לפרק זמן לא מוגבל לא מוגדר גרמה לי לתחושת חנק; הזוגיות הייתה בעיניי סוג של מוות, קץ האפשרויות – אתה מנוע מנשים אחרות, ולא רק מנשים אחרות אתה מנוּע, אלא שחלקים ניכרים של הזמן אתה גם מנוע מעצמך, מוותר על חלקים לטובת האחרת. אז כשכבר התרחש משהו ביני לבין מישהי, יצרתי את סוף מערכת היחסים על ידי כך שדמיינתי אותו מראש – את הניוון, השגרה, השעמום, הכמיהה לאחרות, המיאוס, כאב הלב הבלתי נמנע; כי זה תמיד כואב, הכישלון. אהבה תמיד (תמיד) [תמיד] מתדרדרת ומתה, תמיד! היו לי דגים שחיו יותר מאהבות, ואני לא בנוי למִשבָּרים האלה, למַשבֵּרים האלה. עדיף בלי.

אבל אחרי שהכרתי את לנה, מיהרתי להסיק שכל מה שחשבתי עד עכשיו לא היה נכון, ושכל החיים פשוט לא הכרתי את הנשים הנכונות, ושחלקן אמנם היו נפלאות, אבל לא מצחיקות כמו לנה. הסתבר שברגע שהיא יורדת מהבמה, מלכת הדרמה של התיאטרון הרוסי הישראלי היא אישה מצחיקה במיוחד. הכי מצחיקה שהכרתי. ההומור שלה הוא קסם שלא ניתן להסבירו, וגם לא לתמצתו בתיעוד ההברקות המילוליות בלבד, שעושות מהעברית, מהרוסית ומהצרפתית עיסה חוליגנית מרהיבה, שמגיעה עם מארז של תנועות והבעות פנים, מין תזמורת קומית שלמה שמתחילה מהברך ונגמרת בשיער הלהבה האדמוני, ואתה לא יכול שלא להעריך את השנינות, הפקחות, המקוריות, הדרך השונה שלה להביט בעולם, וברור שאתה לא יכול שלא לצחקק, או להיזכר בפצצות העומק הקומיות הקטנות האלה בסוף הלילה, כשאתה כבר לבד במכונית, או יום אחרי זה, או בכל מיני הזדמנויות לא צפויות.

כך שפתאום נמתח לפניי מסלול ארוך: כבר לא ראיתי את הסוף מנקודת ההתחלה, אלא יכולתי לראות אופק, לנשום, להיות מוקף מרחבים נפשיים.

משהו חדש ומוזר קרה לי: תחושה שיש עתיד.

*~*

חל בי שינוי מהותי נוסף. מדג קרב טריטוריאלי שברדיוס שעולה על חמישה קילומטר מהבית מתחיל לאבד צבעים בסנפירים ומתקשה לנשום, הפכתי לנווד. אני. אני, ששונא לנהוג, נכנסתי בכל הזדמנות למכונית ונסעתי לתל אביב. סידרתי את החיים סביבה, ארגנתי הכול כדי לגמור עם העבודה וההתחייבויות השונות עד חמש אחר הצהריים, לארוז צ'ימידן, לכבות אורות ולנסוע אליה. וכל נסיעה חזרה, כל נסיעה מותשת חזרה, בעיניים עצומות למחצה, הייתה מלווה בצחקוקים ובחיוכים ובאושר.

*~*

והיה אותו סופשבוע שהיא באה לבקר. נסעתי לאסוף אותה מתחנת הרכבת, חיכיתי חצי שעה כי הרכבת התעכבה והייתי בטוח שתצא עצבנית מהמפגש עם העם, מהנסיעה הארוכה, מהאיחור, אבל לא – היא יצאה מחייכת, חיוך שמשני צדדיו הופיעו גומות חן; חיוך שמתח שפה עליונה דקה שמזכירה בצורתה שפם מדונג של מחזאי צרפתי, ושפה תחתונה עבה יותר, בשרנית; חיוך מתחת לאף מעט עבה, מספיק עבה כדי לחרוג מפרופורציות ולהיות סקסי, אבל לא עבה עד כדי להיחשב לאיבר הכי בולט בפניה; חיוך שבקצהו הימני התחתון נקודת חן שקורצת לנקודת החן שנמצאת בקו אנכי ישר מעליה, מעל הגבה; חיוך שפתח לרווחה זוג עיני טֶרָה רוֹסָה ענקיות; חיוך שהקפיץ שתי גבות ישרות המורמות בזווית של ספקנות תמידית; חיוך שהתפיח לחיים שנבזקו ברמז דק של נמשים; חיוך שהוסיף יופי לפנים יפים ממילא. וקרסתי בפעם האלף תחת הרוך המופלא, נקרעתי מהטוּב הזה שלה, נפרמתי לנוכח הכוח הטהור הבוער הזה שפוסע לקראתי, שממשיך לחייך.

יומיים נשארנו בבית, שמענו מוזיקה וראינו סרטים, דיברנו, שכבנו, ובבוקר יום ראשון יצאתי לקנות קפה וקרואסון ששתתה ואכלה במיטה. מחלתי לה על הפירורים.

בראשון בצהריים היא עלתה על רכבת חזרה לתל אביב, ומקרונה שלחה לי אסמס: היה לי כל כך כיף. גם לך?

ואחר כך, במייל:

אני מתגעגעגעגעת אליך.

לא תמיד אני ביתית, אבל אתמול מה שהיה התאים לי בול כמו נעל סינדרלית. גם לא התחשק לי לצעוד בקור האלפיני החיפני הזה עם המגפיים האוויליים שלי, שעשו רעש מקומם על כל צעד ושעל, מה שתמיד מפריע לי כי זה מזכיר לי צצקע, ולשבת באיזה מקום לא היה דחוף לי.

וכל מה שהיה מצא חן בעיניי.

נורא אשמח אם יצא לנו להיפגש מחר. תוכל להביא לי את מכנסי הטרנינג האפורים ששכחתי אצלך? מקווה שזה הדבר היחיד ששכחתי.

נשיקות על הפה המתוק שלך.

פה מתוק? אני לא מגיב למחמאות, אלא שגם בתחום הזה לנה התעלתה על כולן: "חבל שלא הייתי יכולה להפגיש אותך עם אבא שלי," היא אמרה תוך הליכה בנווה צדק. קרסתי. זה היה הדבר הכי יפה שאמרו לי מעולם. אביה, המחזאי, נפטר לא הרבה שנים לפני שנפגשנו. קבענו שנעלה לקברו.

*~*

ואז הגיע יום ההולדת שלה. 47.

מה קורה, מתי תבוא? סוּמסתי.

הגעתי מעט באיחור. היו לי הרבה דברים לסגור לפני שיצאתי, ושוב ירד גשם.

האירוע לא היה המוני, אבל פחות אינטימי ממה שדמיינתי. כעשרים איש חלפו שם במהלך הערב, אולי קצת יותר, חברים טובים וקרובי משפחה. ואני – הזר. היא הציגה אותי בפני אלה שעוד לא הכרתי.

מאחר שהכול היה כל כך חדש וטרי לא ממש ידעתי איך ואיפה למקם את עצמי. ניסיתי לארח, עזרתי עם הגשה ותיווך וכלים וכוסות ומזיגה וחיתוך החזיר האפוי וכולי, תוך ניסיון מצד שני לא להיות יותר מדי שתלטני. חלק ניכר מהערב בכלל התרחקתי הצידה, נצמדתי לחלונות לנשום – זאת הייתה הפעם הראשונה מזה שנתיים שבכלל הסכמתי להיות בחלל אחד עם אנשים מעשנים, ועשיתי מאמצים אמיתיים שלא ירגישו שאני נרתע מהם.

מלבד מלצרות והימלטות מעשן, ביליתי בשיחה עם חברה הטוב אלכס סמירנוף, שאיתו חלקתי בקבוק וודקה אבסולוט. אני יודע… אני יודע… איש מקסים, שחקן גם הוא, מהרוסים האלה שקורנים שמחת חיים בריאה, מלא-גוף ובלונדיני ורועם. מי יודע מה אמרתי לו תחת השפעת הוודקה ושכרות האהבה האוטואימונית שלי, אבל היה לי נוח איתו, חשתי כבעל תגלית, סיפרתי לו בהתלהבות על אהבתי ללנה, וגוללתי בפניו דברים שבחיים לא הייתי מוציא מהפה בנסיובת אחרות.

אבל שוב, רוב הערב הייתי אנמי, דחקתי את עצמי הצדה וכמעט לא פציתי פה. נתתי להם להתנהל בסגנונם. כבר התחלתי לדאוג שאני בכלל לא מורגש, אבל לא היה לי שום דבר משמעותי לתרום לשיחות ביניהם: זרים, כולם. רק בסוף המסיבה, כשכבר נשארו מעטים ושפוכים וצנחתי על הספה ליד לנה, ועשיתי מעט שטויות סלפסטיק עם סיגריה כבויה.

וכולם חייכו, נורא, מאוד, לרוחב, עם כל השיניים ושרידי החזיר בין השיניים, וגם אותה אישה שהביטה עליי בהסתייגות ניכרת כשפתחתי לה את הדלת בתחילת הערב, נפרדה במילים חמות. בכלל, כולן חשקו בי, כן, אני זוכר את זה היטב מבעד לעדשות השכחה של הוודקה, אבל אני רציתי רק אותה. את לנה. מיליארדי נשים אחרות לא היו קיימות עבורי יותר. אוכלוסיית העולם התדלדלה.

מאוחר הלכנו לישון המומי וודקה ויין ועשן סיגריות ובשר חזיר והמולה ומחובקים, והדבר היחיד שרציתי לעשות היה להישאר ער וללחוש לה באוזן "אני אוהב אותך" כל הלילה – עד כדי כך הייתה חמורה האפיזודה הנפשית אליה נקלעתי – אבל אני בספק אם אפילו לנחור קלות באוזנה הספקתי; הייתי מותש לחלוטין.

*~*

בבוקר שאחרי עשינו סקס תוך ערות חלקית באור המסנוור של הווילונות הנעדרים. למרות שהיא הצהירה שבקרים אינם מיועדים לסקס, בלילה הקודם לא הייתה לנו היכולת, והחלטתי להתניע את המהלך. שמת לב? בבוקר! ציינה בסוג של השתאות.

גם הפעם, הסקס בינינו היה פושר. לפניה הייתי עם נשים שכבר בנגיעה הראשונה הרגשנו כאילו אנחנו מכירים שנים, פיזית. סקס איתן היה אירוע דרמטי, משתולל, וולקני, מתמזג, ארוך, פראי. אלים. גם בלי אהבה. עם לנה נהניתי יותר מעצם הרעיון שאנחנו עושים סקס מאשר מהמעשה עצמו. מרוב אהבה לא העזתי ללכת איתה למקומות שעל קיומן ידעתי מאחרות. מינית, גוננתי עליה מפניי במעטפת צמר גפן. אולי אתה לא יכול לעשות סקס טוב באמת עם מישהי שאתה אוהב.

בכל אופן, שתינו קפה ובדרך הביתה הסעתי אותה לעין הוד, שם העבירה סדרת הרצאות. האוויר היה נעים, החלונות פתוחים, דיברנו, שמענו מוזיקה, ובשלב מסוים שאלה: "אתה תמיד מתבדח ככה עם מלצריות?"

"מלצריות? מתי היו לנו מלצריות?"

"בבית הקפה, כשהיינו במסעדה, כשאכלנו quelquefois gras."

"התבדחתי איתן? אני לא זוכר. הייתי קליל אולי, לא רשמי, לא בוק, השתעשעתי."

"אני לא חושבת שזה שעשע אותן."

"מי יודע."

"עדיף שלא תעשה את זה. זה מעיק עליהן."

"בסדר, זה לא ציווי דתי. מהיום אני מזמין, אוכל, משלם, עושה פרצוף של דניאיל חארמס והולך."

"bien sûr ומכסה."

והמשכנו לדבר. מה אני יודע, אולי המלצריות בתל אביב שונות.

נפרדנו בכיכר הצנועה שבתוך עין הוד, כפר שכבר שבר את ליבי בעבר, מתחת למסעדה שבה בוודאי התבדחתי בעבר עם הרבה מלצריות.

בשארית הדרך הביתה חייכתי וצחקקתי כהרגלי בשלושת השבועות האחרונים, וגם דמיינתי אותנו יושבים במסעדה כשאני מזמין חמוּר-סבר ולא מנהל עם המלצרית שום אינטראקציה מלבד השמעת שמות של מנות, ואיך שנינו מתפוצצים מצחוק כשהיא לוקחת את התפריטים והולכת, כי הרי ברור שזה לגמרי לא אני, הרצינות האווילית והעניינית הזאת.

אידיוט. מישקין.

זה היה יום רביעי, ובשישי הייתי אמור לחזור אליה, לסופשבוע.

*~*

נשיקות. אתה מאוד חמוד. מאוד. היה האס-אם-אס שקיבלתי ממנה בחמישי.

ובשישי: אני עוד לא יודעת בקשר לערב. אולי יש לי תוכניות אחרות.

הגיוני.

ומאוחר יתר: אתה פנוי לדבר?

הייתי פנוי לדבר, כמובן.

"אני חושבת שאתה מבין שזה נגמר. אני מאוד מצטערת. מאוד חבל לי. אם תרצה שאסביר למה כמובן שאסביר, אבל זה נראה לי מיותר."

נזרקתי לתוך אי ממשות מאלחשת. עולם החושים נעטף שמיכה דרכה נראה הכול אפרורי ולא טבעי ועמום. נגמר מה? נגמר איך? איפה היה שלב המעבר שפספסתי בין היקסמות סלאבית הדדית לקָפּוּטוֹטָלוֹס יווני? איזה מין חלום זה שבו אני נופל לתהום ויודע שאחרי שאתעורר הזוועה עדיין תאחז בי?

"אני לא מבין. (באמת לא הבנתי. כלום) אני צריך הסבר."

מישקין.

"לא נוח לי ככה. אני אשלח לך מייל."

כמו נידון למוות ששוכב ער ומחכה לשמוע את דשדוש כיתת היורים בחוץ עם שחר, חיכיתי למייל שלה. הזמן לא תקתק והיא לא ממש מיהרה; אולי רצתה להיטיב ניסוח. נו טוב, היא גם לא בדיוק חסכה במילים…

 

כל מה שאכתוב לך אינו בשום אופן האשמה או טענה. חשוב לי לומר לך שוב שלדעתי זה מיותר, אבל בגלל שביקשת אני משתפת אותך ומספרת לך מה הרגשתי ומה אני מרגישה עכשיו. מקווה שתבין.

מוקד המשיכה שלי אליך היה ההומור המשובח שהתגלה לי בכתיבתך. הומור משובח כולל שכל, ביטחון עצמי, אבחנות מדויקות, יכולת ניסוח או ביצוע מבריקים של רעיון מפתיע ולכן סקסאפיל כובש. בשבילי.

כמו שאמרתי לך, מצאתי את עצמי מתפוצצת מצחוק מול אותיות, מה שהיה לי נדיר ומפעים. מאד הסתקרנתי לפגוש אותך.

יש לו הבעה חמודה, חשבתי לאחר ההצגה כשהלכנו אליי הביתה.

אבל, כיוון שאני מודעת להיותי שקופה, ניסיתי להסתיר עד כמה שיכולתי, כדי שתרגיש איתי משוחרר ורצוי, את חוסר הנוחות שלי סביב ההומור שיצא לך במחיצתי ובמחיצת אנשים אחרים. הומור אחר. בשלב מסוים לא יכולתי להסתיר. לא חייכתי ולא צחקתי.

הופתעתי מהפער בין ההומור שבכתיבה שהקפיץ אותי משמחה מהכיסא ובין ההומור שבדיבור, שכמעט ולא העלה חיוך על שפתי. רוב הדברים שעשית או אמרת לא הצחיקו  אותי – ואני כל כך מצטערת – גם לא אחרים.

אני פשוט לא מתחברת כלל.

דוגמה שעולה לי מיום ההולדת:

כשדיברו על ימימה, זוכר? ואתה אמרת משהו שחשבת שיצחיק – שאם כל אנשי הרוח הללו לא מבטיחים חיי נצח זה לא שווה כלום – ואיש לא העלה בדל חיוך, ואתה לא יכול לומר שהאנשים שנכחו באירוע, כולל אותי, נטולי חוש הומור.

והרגשתי שאתה, עם כל המתיקות שלך, מכניס אותי למצב לא מרנין כלל, כי התאפקתי, לא רציתי לפגוע בך, ולא עזרו לשיפור הרגשתי המבטים וההערות שלך בנוגע לעישון. כי בביתי – לא היה זה מן העניין להעיר לא לי ולא לחבריי. זה היה מעצבן וכל כך מיותר. 

אחותי והחברים הקרובים שלי הרגישו את העצבים שלי בעליל, חוץ ממך, שלא היית ער לזה כלל וכלל. אמרו לי לא אחד ולא שניים שנראה היה שאתה מעצבן אותי ואני מתאפקת. ויקר שלי, צר לי כל כך, אבל זה היה מדויק. לא הרגשת אותי בכלל.

ואני מצד אחד אסירת תודה על מה שאתה, על המתנות הרגשיות והמציאותיות שלא הפסקת להרעיף עליי, ומצד שני נבוכה מאוד, לא יודעת איך להתנהג איתך, הרגשתי מרחק שאני לא חושבת שאתה חשת, או שלא נתת עליו את הדעת.

ומההתחלה למעשה, מהרגע שחשבת שאתה מאוהב, שחשבת לתדהמתי אחרי חצי שעה של היכרות שאני האישה הנכונה בשבילך, לא שאלת את עצמך לרגע אם אתה נכון בשבילי, ואני עוד לא ידעתי. רציתי להכיר, לבדוק, והריצה הרגשית שלך השאירה אותי מאחור. ניסיתי להשיג אותך. להיות באותו מקום משמח. רציתי מאוד שזה יצליח. רציתי מאוד להתאהב גם אני, והיו רגעים שהרגשתי שאני מתקרבת לרגש המרגש הזה, ומיד אמרתי לך דברים חמים וטובים. כשהייתי אצלך בבית, למשל, היו כמה וכמה רגעים כאלו, וללא ספק היו עוד. 

אחרי הפעם האחרונה שבילינו יחד (לא שאלת את עצמך למה לא רציתי לשכב איתך בלילה? והזיון בבוקר היה כדי להציל – פשוט להציל – את הקשר- כי היה לי ברור כמו שניים ושניים – שאם לא נזדיין זה באמת הסוף – ועוד לא הבנתי שזה הסוף אז).  

אבל אחרי שעבר יום ועוד יום, הבנתי שאתה לא מתאים לי. כמה שלא ניסיתי, זה לא ילך.

כי יש בך כל כך הרבה איכויות מהסוג שאני מחפשת. כל כך הרבה טוב, ונתינה, ואהבה, ונעימות, ותרבות, וידע, שהיה לי קשה לוותר על זה.

אין לך מושג עד כמה אתה יקר לי. עד כמה אני חושבת עליך דברים טובים. וכל כך מעצבן אותי שזה פשוט לא מתאים. 

ואם אתה לא מתאים לי, הלא גם אני לא מתאימה לך.

לא באמת.

זו האמת.

מאחלת לך אושר גדול,

לנה.

 

ההלם! איזו סתירה בגרסאות! החל בזיון (אני מעדיף את המילה סקס) וכלה בהערה על ימימה, שבכלל לא הייתה בדיחה. והיומולדת? אני חשתי אנמי, שולי, ובעיניה הפכתי דינמי, שתלטני, מעצבן.

אבל כמובן שלא הייתי קטנוני עד כדי לדון איתה בעניינים האלה, וגם לא התחננתי על חיי מול כיתת היורים שלה, כי בפרפרזה על בילי וויילדר, כשמישהו לא רוצה לאהוב אותך, מאוד קשה לעצור בעדו. שלחתי תשובה לקונית, מתנצלת אבל אבירית. כלומר, אני מקווה שאיכשהו שימרתי את השרידים הדלים האחרונים של הכבוד העצמי שלי.

"תודה על תגובתך היפה, הנאורה, הבוגרת והחכמה. מקווה שנוכל להיות בקשר." ענתה.

כן, שנייה, רק תני לי להשתחרר מהתכריכים ולנער מעליי קצת מהאפר; אני פשוט לא יודע אם יש כאן קליטה, מתחת לאדמה. קשר. כבר. אני רק שואל את האדס אם יש יציאות.

נפלתי קורבן לימימה. אסור היה לי להיות ביקורתי בנוגע לימימה, אפילו לא להזכיר אותה. כמו כל הרוחניים, חסידי ימימה פתוחים לכל רעיון, חוץ מאשר לרעיונות שאינם תואמים את אלה ששיננו.

כיתת היורים של לנה חמדה לצון לטבח, ופגעה בי בחלק הכי רגיש בגוף, ההומור, איבר שיכול לדמם שנים ולספק לך גסיסה ארוכה ומכאיבה עד מאוד, במיוחד אם אתה יהודי. ובכל זאת, בפעם הראשונה שקראתי את המייל שלה, לא יכולתי שלא לצחוק: הביקורת קטלה אותי!

בבוקר שאחרי כבר לא צחקתי; קמתי עם כאב לב, פשוטו כמשמעו. הרגשתי שפתחו אותי מהפופיק עד מפתח הלב, וככל הנראה גם הוציאו משהו באותה הזדמנות, כי לא הכול נמצא שם. רִיק כלשהו נכח. עכשיו שהיא נמחקה ממשוואת חיי, לא רק שנעלמה השתקפות המראה הלוהבת שלי, אלא גם חזון העתיד. ואפילו ההווה עצמו השתנה ללא תקנה, ועכשיו צריך היה להתחיל לבנות אותו מחדש, להקים מראשית את החומה סביב הטירה המובסת שלי, שבמרכזה העשֵן ניצבתי אני, מפויח-נפש. ובשביל זה הייתי צריך להרחיק נדוד עד תל אביב? המבלי אין קברים בחיפה?

הכאב הזה נשאר איתי עוד כמה שבועות טובים, שלושה חודשים, אני מניח, והתווסף אליו זעם – כעס על שאני לא מסוגל להיפטר מהשטות הזאת. אני, החצוב בסלע, רופס כמו איזו דבוצ'קה ברומן מהמאה השמונה-עשרה?! ואחרי שנעלם כבר הכאב, נותרה המחלה על כל תסמיניה המכוערים: אני קם בבוקר, והדבר הראשון, המחשבה הראשונה – לא משנה באיזו שעה – על מה בדיוק חלמתי – כמה ישנתי – מה מתכנן לי היום – מה היה מצב רוחי בלילה שלפני – או אפילו מי ישנה לצדי – המחשבה הראשונה היא עליה. ומבע הפנים נעכר כתוצאה. מה המחלה הזאת, מה המהות שלה, ואיך ייתכן שפגעה דווקא בי, המחוסן? הייתי צריך לשמוע את פעמוני האזהרה: אם אני יושב בשקט ושומע מוזיקה אירית משך שעות, משהו לגמרי השתבש.

זאת הייתה חולשה זמנית, ברור. ואין להכחיש שהאישה הזאת ניצלה את החולשה הזאת והרסה אותי. כליל. מצאה את כל הנקודות החלשות שלי ורקדה עליהן בנעלי עקב. כמו מתאבק אכזרי היא למדה איפה מצויות העצמות המאוחות שלי, ושברה אותן מחדש בשיטתיות. לקחה וטרקה אותי לתוך משקוף, סגרה עליי את תא המטען. בקור רוח מחריד נשפה עליי נטיף קרח שננעץ בליבתי והקור שלו הלך והתפשט ברדיוסים של כחול-נֶמֶק ברחבי נשמתי.

לא, אני אידיוט, אבל לא עד כדי כך – יש להחליף כל "הרגה" וכל "שברה" וכל לשון נקבה בפסקה הקודמת, ללשון זכר; כל "היא" ל"אני". שהרי מה היא אשמה? חיה לה האישה בשלווה 47 שנים תל אביביות, ופתאום מגיע אני ועורם עליה את כל תקוותיי. לה אין רצון בי, ואני הופך את זה לדרמה שאלוהים ישמור. שני אנשים, אחד דחוי, השני רוצה שלווה, ואני כבר ניפחתי את זה לבּאבּי יאר. פֶּטְלִיוּרָה עשיתי ממנה.

אלא שגם ההבנה הזאת לא מנעה ממני לקום משינה כשהיא באישוניי, ולהרגיש מעוך וצמוד-תחתיות. למה, למה בְּחָרַתְנִי מכל העיתונאים?!

ולמה עזבתני?

האם הברכה חתמה את הגולל? אני מתבייש, מתבייש לחשוב על מה שכתבתי שם. איזו אופטימיות קולוסלית, עלובה, פתטית, ראויה ליריקה. כל מילה שנכתבה בה ראויה ללעג. לבוז. היא קראה אותה פעם אחת, ככל הידוע לי. אני מקווה שמיד אחרי זה אבדה לנצח בין האריזות והעטיפות והסלסולים. אבל כנראה שהפעם האחת ההיא הספיקה. כי זאת התיאוריה הכי סבירה בעיניי: שוּרת המחץ של הברכה הייתי כיתת היורים שארגנתי לעצמי. הזכרתי לה את הגיל שלה; איחלתי שנהיה יחד כשתהיה בת חמישים.

*~*

בתקופה הראשונה אחרי הפרידה, ברוחי, המשכתי לשוטט, לרדוף מדי לילה את הסלון שלה, צֶלֶם-רפאים, ורגליי עדיין היו נטועות בשטיח שלה. חשבתי על פיסת השיש החסרה שרציתי לתקן. מה יעלה עכשיו בגורלו של השיש?! היא תגיב מוזר אם אציע לבוא רק כדי לתקן את השיש ולשאוב את השטיח?

"כמה שלא ניסיתי, זה לא ילך," כתבה.

כמה ניסיונות נדרשו? ולמה עבדה כל כך קשה מלכתחילה? מי מנסה בכזאת התמדה? בטח שלא אני. אבל אולי אני אבטיפוס של מתייאש כרוני בקרב חברה שלמה של מנסים. של מתאמצים. אנשים נחושים. כאלה ש"עובדים" על היחסים. כאלה שמתגעגעים אליך ונהנים מחברתך, אבל רק מתוך השתדלות מאומצת.

מצד אחד היו געגועים וחיוכים ופיות מתוקים ורצון לשוב להיפגש. ומצד שני המילים הריקות: מקסים, חמוד – יש לזה בכלל משמעות? כנראה שככה זה עם עצם המשאלות של הלב – כל אחד מושך לכיוון שלו, ודי מהר נשמע צליל הפיצוח המחליא.

ומה בכלל היו המניעים שלה להיות או לא להיות איתי? יכול להיות שכשחזרה הביתה התהלכה בו בחוסר שקט ונשאה את המונולוג הבא:

מערכה III, תמונה I; נכנסת לנה.

לנה.  להיות או לא להיות איתו; זאת השאלה!

האם נעלה יותר מבחינתי לסבול את הסווינג של ארז וכל הג'ז הזה ולחרוק שן

או לפעול בנחרצות נגד ים הצרימה, לסכרו ולחזור לשמוע מוזיקה של אירלנדים?

לשכב, לגמור, לנחור; ועם המשכב המשותף לטעון שבא הקץ על דאבון הלב ואלף הבדידויות שהבשר לוקה בָּן, היא הנחה שרק תוביל לעסק ביש.

לשכב, לישון, לישון, אולי לחלום: כן, זה הפאק, כי עוד הוא ישן כמו מת, איזה חלומות אחלום אחרי שאדחף מעליי את גופו השעיר, וכשהוא לצדי, האם לחלום אחפוז?!

הן זה הדבר שהופך יחסים למדקרות חרב סיף; כי מי יסבול שתייה מופרזת של יין, את הנוכחות הגברית, גאוות הזכר, יסורי אהבה דו-ערכית, שטנת מלצריות וכל הבזיונות שהוא עושה לי תוך ניצול מזגי הטוב, כשאני עצמי יכולה למצוא לי שקט במזיגת כוסית וודקה?

איזו דָרְדָלֶע תרצה לגנוח ולהזיע תחת דב, אם אינה מוּנעת מהחרדה מאותו דבר שאחרי הזוגיות, אותה ממלכת בדידות לא ממופה שממחוזותיה אין אישה חוזרת, כך שתעדיף לסבול את הדפקט שלצדה, ולא לעוף לדרכה כי אין לדעת מה תמצא בסוף המעוף?

כך עושה המחשבה את כולנו פחדניות, וכך הופך גונה העז של נחישות לצבע קלוש מאפור, וזועפת אני נוטשת כל עקרונותיי ופותחת בִּיצוריי, ונותנת לבחורצ'יק קצת אקשן.

(הטלפון מצלצל) אך הס עכשיו! (עונה) ארז הנאווה! (לקהל) הנימפומן, שוב הוא מתקשר, merde!

*~*

היו לי נשים בשנה שאחריה, הרבה, יותר מדי, אבל מלון הנפש שלי התרוקן לרגל החורף המוקדם שפקד אותו, ולא היה לי חום להעניק להן; אמנם היה שם איש תחזוקה שתפעל את הדודים ושמר שימשיכו לבעור ודאג שהמלון לא יקפא סופית, אבל הפעילות היחידה התרחשה רק בחדר 237, וזאת לא הייתה התרחשות בריאה. "אין שום דבר בחדר 237," ניסיתי להשלות את עצמי, אבל כל יקיצה הוכיחה לי אחרת.

ולכל יקיצה קדמה שקיעה בשינה. אולי, על סף שינה מבורכת, שאת חלומותיה לא ניתן לשער, דמדמתי בטירוף ממולמל:

ארז.

(רוזנקרנץ וגילדנשטרן יוצאים)

עכשיו אני לבד.

הו, מה נקלים ונרצעים חיי!

סיפור מפלצתי – ליבה לא יפשיר,

בראתי פיקציה, חלום של חשק,

את יוהרתי שגיוני הצית.

כעת בזוי את פרצופי טומן,

דמעות בעיניי, מבע של דפקט,

קולי שבור, מסתובב ברחוב סוּטין;

אהבתה אפסית? הכל נתתי!

להלנה!

אך מה הלנה לי, אני להלנה, שבכי אֲתַמְרֵר?

אבל קשה מאוד להניח שהייתי פִּיּוּטִיפְּטוֹפּ באותן שעות ליליות מבוסמות שהעברתי על ספה מרה; סביר יותר לסבּור שבהיתי בתקרה הקָאוּסְטִית, מלהג ומגומגם ומְבֻלְבָּאבֶּלגַּם, ומלעלע משפטים בצורת תאונת רכבות בהודו, עד שנרדמתי.

הצד החיובי הוא שהפתולוגיה שלי לא הייתה עמוקה עד כדי כך שהייתי מסוגל לכתוב משהו כמו הטקסט החולני הזה:

"אני פיסת בשר מגודלת סרוחה באמצע הלילה… כמה אהבתי אותך. הרגת אותי. הרגת אותי ואני עדיין אוהב אותך… מתוך הכאב לקח לי זמן להבין אותך, ואני יודע ביתר-שאת שלא יכולנו להיות ביחד, לא לאורך זמן, ואני יודע שזה לא היה אפשרי, ואני מבין אותך כבר אמרתי? ואני אוהב, כבר אמרתי? ויש ביליון-עשרה מחשבות מנוגדות שאת כולן אני רוצה לנסח וכולן אלייך וכולן מדויקות וכולן ביחד מתארות את מה שאני מרגיש ויודע שנכון, אבל אין מספיק אותיות בשביל זה ויש לי רק תקופת חיים אחת… והנוצה שלי פרועה… אני רוצה לדבר אלייך כמו המאהב שלך, כמו מישהו שלוחש לך באוזן ולא שוכב על ידך ממרחק… מישהו שאת עדיין מרגישה אליו קרבה כלשהי ולא ריחוק…. שצעדיו לא נראים לך משונים וחשודים… מישהו ומשהו שאת מפרשת בצורה הכי פשוטה… שהחיבוק שלו לא חונק… לא נוגע… ידיים ענן… הייתי מוחק הכול כדי להיות איתך שם, במיטה, רק לחבק אותך הלילה, לטמון את הראש בעורפך, לנשום, לנשום."

לא יודע למי זה שייך. זה נחרט בכתב יד של מטורף על נייר שמצאתי בסלון.

*~*

באופן כמעט מיסטי אבל חסר משמעות לחלוטין, השתחררתי ממנה כמעט בתאריך המדויק שבו ראיתי אותה לאחרונה, שנה אחרי זה, באותו מקום בדיוק: עין הוד. הגעתי לפתיחת תערוכה ופתאום היא עומדת שם מולי, היא ולא פלקט, ובאחת הרגשתי שחרור מוחלט. כי מי שעמדה מולי וחייכה אליי וחיבקה אותי ושמחה לראות אותי והתנהגה איתי כמו עם חבר ותיק, לא הייתה היא. או, ליתר דיוק, הייתה היא, כמובן, אבל היא האמיתית, ולא אותה היא שטיפחתי בדמיוני במשך שנה. שלושה שבועות נמשכו היחסים בינינו, שלושה שבועות מתוכם היינו ביחד כמה – שבעה, עשרה ימים? ומשך שנה שלמה אחרי זה טיפחתי והשקיתי ובניתי ועיטרתי את יציר הדמיון הזה ושיבצתי בו אבנים טובות על בסיס השלד הרעוע של ההיכרות שלי איתה, כשבמקביל המשיכה היא להתקיים במציאות, מחוץ למוח החולה שלי, שלא בהשפעת תכתיבי הפתולוגיה. שכן מי היא? מי אני? הרי לא הכרנו באמת: אחד התאהב מבלי להכיר, אחת דחתה מבלי להכיר; טעות שיפוטית כפולה. אז הפעם, שוב בתלת-ממד, עמדתי מול אשת חלומותיי וראיתי שזאת לא היא. יש את לנה ויש את "לנה", ובכל יום מאז שנפרדנו, הפער בין השתיים הלך והתעצם. אני חייתי בשנה האחרונה עם "לנה", עלוקת נפש אכזרית (הנפש, הנפש אכזרית), שהספיקה להתפתח לממדים לא טבעיים, ואילו לנה עצמה חיה בעולמה, הרחק ונמוך מהארמונות שבניתי לה באוויר. עם הרגליים על הקרקע. אז לא פלא שהן היו שתי נשים שונות.

זהו – הבראתי – השתחררתי ממנה כמו במגע קסם. כאילו הוסר הכישוף.

נדמה היה לי.

כי היו גרורות – חזרתי לדקור את עצמי על הכישוֹר הזה ללא שליטה במשך עוד חצי שנה, עד שזה חלף סופית. שוב היו ימים שקמתי בבוקר והמחשבה הראשונה הייתה, קיבינימט, "לנה", ודווקא בגלל שבתקופה ההיא זה לא היה רצוף והתרחש בנקודות הכי לא צפויות של החיים שהמשכתי, התחלתי לחיות, אחרי ההתנערות ממנה, זה רק היה מפתיע יותר ומכעיס יותר: דגנרט, רד משם כבר, חתיכת дегенерат! ראית שאין שם כלום!

אני לא מצליח להבין למה, מאילו סיבות… אהבתי אותה פעם.

וכל הזמן הזה דמיינתי את עצמי כמו "ילד עם צעצוע" של סוטין: מצד אחד עשיר בצבע, אופטימי בהגדרה, מצד שני איזה מין ילד צייר סוטין? קמוט, עגום, רופס, ובידו מחזיק משהו לא ברור, שאם אי פעם היה צעצוע, כנראה הותך, הוצאה ממנו רוח החיים; הכול פוטנציאל לא ממומש, חוסר תקווה, עמידה על המקום, עצב; אפילו הצעצועצוּב. זה לא ילד – סוטין צייר את כל הגברים בעולם שצעצוע האהבה שלהם התקלקל.

*~*

עוצמת ההטמעה שלי את "לנה" הייתה כזאת, שאפילו אחרי שפגשתי את לנה והבנתי וניסחתי ועמדתי על ההבדל וידעתי שיותר אין לי שום רגש כלפיה, עדיין המשכתי להשקות את "לנה". ועכשיו, כשכתבתי את כל זה (ידעתי שטמונה פה סכנה, בעיסוק החוזר, בחפירה), כבר כמעט שקמה לה עוד לנה, לא האמיתית ולא המטופחת-מושקה שהייתי לה פעוטון במשך שנה, אלא אחת חדשה, לנה, אחות שלישית שהייתי צורף משתי קודמותיה, תפוז אהבה שלישי שהתפתיתי לקלף.

אלא שכיום לופתת אותי יד השפיות ומסרבת להרפות.

אז זהו, יקירתי, נגמר; בילינו יחד כמה לילות אחרונים של כתיבה משותפת. מטבע הדברים אני הייתי יותר פעיל רגשית, אבל ככה זה היה גם כשהיינו יחד. כמו כל האהבות גם שלנו מתה, אז הכנתי לה את המצבה הקטנה הזאת ושמתי עליה פרחים. אפשר להיפרד. אין לי כובע, אין לי מקל הליכה, אבל אני מסתלק מכאן, כמו בסופה של כל הלוויה.

תודה לך על הסיפור.

ארז אשרוב

גרסת פידיאף

16. חסוּת

16 ביולי 2012

איזה אנשים יש בעולם! פשוט לא יאומן. מייאש.

זה אמנם רחוב שקט על הכרמל, ירוק, מטופח יחסית, סביבה טובה, אבל בכל זאת. הרבה דברים יכולים לקרות בשקט הזה, ואם לי היו ילדים בגילה, במיוחד אם אלה היו בנות, בחיים לא הייתי נותן להן ללכת לבד הביתה מתחנת האוטובוס. הייתי מגונן. גם במחיר פגיעה בפרנסה.

זה יום שלישי. התחלתי להיכנס לרחוב קצת אחרי שהיא ירדה מהאוטובוס ופנתה לתוכו בעצמה. אני מניח שהיא בת שמונה. מעט קטנה, רזונת, ולפני שהפנתה אליי גב הספקתי לראות שיש לה נמשי דבש מתוקים ואף זעיר, כמו בציור קיטש של פֵיה. ילדה יפה. ועכשיו אני הולך מאחוריה, רואה רק את הגב שלה.

מטופחת. השיער שלה חום בהיר, מבריק, קלוע בצמה סימטרית ארוכה שכמו בדרך נס לא נפרעה אחרי יום של פעילות בבית ספר. קוקייה אחת למעלה, גבוה, ואחת למטה, שני סנטימטרים מהקצה. הבגדים שלה ממותגים, עד כמה שאני מבין בדברים האלה, ובכל מקרה נראים איכותיים, בוודאי נעימים למגע כמו בדים הודיים ונקיים – אין זכר לכתמי גואש, קטשופ, בוץ, כל הדברים הרגילים שנדבקים לילדים. היא לובשת חצאית פרחונית שמזכירה לי את יהודית, מהתיכון, שהייתה יושבת בשקט בהפסקות בשמלות הפרחוניות שלה וקוראת ספרים, אבל זה היה לפני שלושים שנה; וטריקו סגלגלה ששולי שרווליה תחרה כחלחלה. נעלי ההתעמלות שלה כמו חדשות, והגרביים לבנים צחורים, כמו של מעודדת אמריקאית. אני עצמי לא מסתכן עם דברים כאלה. צחורים, הכוונה. כך או אחרת, נראה שההורים יותר מקפידים על המראה החיצוני של הילדה מאשר על בטיחותה. כאילו הטיפוח וריח מרכך הכביסה ירחיקו עוולות. אבל זה לא עובד ככה. מי כמוני יודע.

ואולי אני סתם נטפל לקטנות. הילדה הולכת לה בעליצות, נוגעת פה ושם בצמחים שמתקמרים מעל המדרכות מאדניות עירוניות, מדלגת, מזמזמת משהו. שמחה. אני מנסה להיזכר – דרכה – במעט האושר הנקי שהיה לי בילדות, אבל כועס מדי על ההורים שלי… סליחה, שלה, מכדי להתרכז. ואולי בעצם אין מה לזכור. אולי האושר הנקי היה קצר ונקודתי ואפסי בתמונה הכוללת.

שכונה טובה, כן, אבל המדרכות עקומות וישנות, ומטולאות כתמי שתן של כלבים ומי יודע, אולי גם של שיכורים ופועלי בניין. איך קרה שלא הצליחו לפתח מדרכות שיישארו בצבע אחיד? זה לא מקום ללכת בו כשאת כל כך נקייה וזכה; שלא תדבק בך כל הטינופת הזאת. אני מרגיש לא נוח מהידיעה שיש ברחוב הפופולרי הזה תנופת בנייה, כי הוא אמור להיות גדוש למדי בפועלים זרים, רומנים ותאילנדים ומי יודע מה, שמשום מה נסתרים עכשיו מהעין. אני גם לא מרגיש נוח מזה שאני הולך אחריה כבר מאתיים מטר, בערך, כמו מישהו שעוקב, אבל אני יודע שרק במקרה נקלעתי לסיטואציה הזאת. שלא יחשבו שאני סוטה או משהו. אבל זהו, עוד כמה מטרים אני מגיע למכולת, ואז דרכינו ייפרדו.

אבל כמה מטרים עוברים ומשהו מונע מבעדי להיכנס למכולת. הילדה ממשיכה הלאה ברחוב, ואני לא יכול להשאיר אותה ככה, בלי הגנה, רק בגלל שההורים המנוולים שלה נותנים לה להסתובב לבד בגילה בסמטאות ריקות. אז אני ממשיך אחריה; המכולת תחכה. שום דבר חשוב לא מחכה לי בבית, וגם לו היה מחכה, זה בוודאי יותר חשוב. הקנרים והסחלבים לא ימותו אם אאחר ברבע שעה.

היא הולכת עוד כמה מאות מטרים, שקועה בעולמה, וכל הזמן הזה לא מביטה לאחור אפילו פעם. תמימות. זה טבעי ורצוי בגילה, זאת זכותה, אבל מישהו צריך היה להדריך אותה; חייבים להכין אותם לחיים. בטח יש לה מפתח לבית, ומישהו יכול סתם ככה ללכת אחריה, לחכות שתפתח את הדלת, לנעול אותה בשירותים או משהו דומה ולרוקן את הבית! לא חסרים דגנרטים.

ועכשיו היא פונה ימינה לרחוב קטן, שקט עוד יותר, ירוק עוד יותר, כפרי כמעט. ופה יש כלונסאות חלודים נוטים של גדרות שגם הרשתות שלהן חלודות, קרועות, שסועות, הזנחה, שברי בקבוקים בחצרות ופלסטיקים מכוערים. מאוד דומה לרחוב הילדות שלי, אי אז, שדברים מאוד מעוותים התרחשו בחצרות שלו. כבר אז. ובתוך כל זה פוסעת הילדה החפה מידיעה, מכונסת בעולמה הנקי מפגם.

עכשיו היא שוב פונה ימינה, לשביל קצר מרוצף אבנם שמוביל לבית דירות לא קטן, ישן. מסוג המקומות שלא היית בוטח בהם. כאלה שהמקלט שלהם נמצא ממש בכניסה, מוזנח ועמוס חפצים, ובאחת הפינות בוודאי שוכב איזה מזרן מעופש. השד יודע מה קורה במקומות כאלה, מי אורב בהם, מעשן משהו. גועל נפש. בני אדם.

עכשיו היא נכנסת לבניין, ולמרות שצהריים, עם כל העצים והצמחייה והבנייה מסביב והעובדה שזה רחוב פנימי, בכניסה לבית די חשוך. הבנייה הדפוקה של פעם.

אני כבר מאוד קרוב אליה.

היא מרימה את היד אל המתג של האור בחדר מדרגות, אבל אני מחפה על המתג בכף יד קעורה,  מפריד בין ידה לבין המתג.

לא ילדה, לא, יש דברים שאת תעדיפי לא להאיר.

ארז אשרוב

 רמת הגולן, 1984

שמו אותי פה כדי להציל חיים. כי מה… החיים וקדושתם. זה העניין. זה הדבר היחיד שאיכשהו עוד ניתן לדבוק בו. איכשהו, זה המעט שאני עדיין מסוגל להאמין בו בימים אלה של ניהיליזם גורף, של אלחוש וניתוק מכל רגש, בין אם אלה הרגשות שלי עצמי מהם אני מתעלם במידה רבה, ובין אם אלה רגשותיהם של אחרים שאליהם אין לי אפילו שמץ זיקה. אבל אולי זה מה שקורה כשקוטפים אותך בתחילת הפריחה, מכמישים אותה, מפייחים את עלי הכותרת, מכבים לך את המוזיקה, מאפסנים לך את הסקסופון, מחרימים את אוסקר וויילד ובמקומו תוחבים לידיך פנקס כיס למש"ק ולקצין חי"ר (המטה הכללי, עק"ד צנחנים וחי"ר, 1980), מלבישים אותך במדים חסרי חיים שמעידים שבאת להציל חיים, מצמידים לך רובה, מבשמים אותך באו-דה-ליזול וסכים בשמן רובים כתית, משבצים אותך (תכשיט שכמותך!) בסביבה מוזרה עם אנשים זרים שאתה לא בטוח שאתה מעוניין להפוך למכרים, והדברים היחידים שיכולים לגוון את חייך הם מסרטה מקולקלת בלילות ("שנה בצל הסכנה" חמש פעמים ללא סאונד; זה גבר או אישה על הכתפיים של מל גיבסון?!), ובבקרים ניחוח ה"בְּרוּט" של המילואימניקים המכחכחים את טומאת נישואיהם לתוך כיורי הנירוסטה, צחנה קיומית שגורמת לך לרצות לעשות אליהו הנביא ולעלות השמיימה במרכבות אש, ויפה שעת-מנוע אחת קודם.

כן, אולי זה מה שקורה כשקוטפים ומכמישים וכולי.

ואולי זה רק אני; אני מוכן לקחת אחריות אם יש צורך. אולי הכול נעוץ במבנה האישיות שלי (יהיר מצידי לטעון לבעלות על אישיות?).

אבל לא, אני לא אובדני. שלא יהיו טעויות. ולמה לא אובדני? מיותר לציין – קדושת החיים, עיקרון שעליו אני מוכן ומזומן להגן אפילו אם זה יעלה לי בחיי, כל עוד ההקרבה הגיונית מבחינה מספרית, כמובן; משתלמת; כי הכול הרי עניין של מספרים, של כפות מאזניים, שיקולים של תועלת מול הפסד. בכל מקרה, אני כל כך דבק בעיקרון, באופן כל כך טוטלי, שלא נדיר לראות אותי מציל נמלה לכודה מכוס מים, או דולה רמש טובע משלולית. ועל הפיכת חיפושיות שתקועות על הגב בכלל אין מה לדבר: אני הפיצוי על הדפקט האבולוציוני בייצור שלהן. תמהוני? אני? לא. וכי למה לעבור על פני יצור במצוקה ולא להושיט יד? זה בא לי טבעי, מילדוּת, ובכלל – לרמש טוב, לי טוב, אז מה אתם דוחפים את האף לשלוליות לא לכם?!

אבל כך או אחרת, מה שחושבים הצופים האנושיים בי לגמרי לא משמעותי במקרה הזה, כי העניין האמיתי שלי מצוי במה שהרמש חושב. כן, מבחינתי זאת הנקודה העקרונית בסיפור: האם ברגעי קיומו האחרונים לכאורה, בעודו מתעוות ומפרפר כמו רקדן בּוּטוֹ, כשרגבי העפר של חייו חולפים מול עיניו ונשמתו מאיימת לפרוח (הו, מעוף סוף כל סוף אחרי עידנים של זחילה), זועק היצור הטובע לעזרה, מקווה לישועה מאיזה כוח עליון, משַׁדַּי זיז שָׂדַי, וכשהכוח העליון (אני, האֵלוֹג'וּק) נענה לשוועתו (מזדמן במקרה) מפני שגורלו של הרמש מצוי בראש מעייניו (הזדמנתי במקרה), חושב הברחש ברוב תמימותו שיד האל-כפי-שהוא-מדמיין-אותו הייתה בעניין, מייחס לעצמו חשיבות גרנדיוזית, חולנית, נרקיסיסטית, ומאמין לא סתם שיש אל, השוטה, אלא שהאל הזה גם קשוב לצרכיו… לא אלך סחור-סחור: מעניין אותי לדעת אם בממד לא ידוע כלשהו, כנימתי וחרגולי, אני הוא אלוהי הרמשים. אם מקקים מתפללים אליי, מרעין בישין מריעים לי, זבובים זובחים לי. זאת לא נראית לי פנטזיה כל כך מופרזת; דברים מוזרים מזה קרו: יו2 להקה פופולרית, אני לובש מדים… רואים? לא חסרות דוגמאות.

ובעוד ידיי הרחומות מושיעות מקקים במצוקה, רגליי מסרבות למעוך מיני יצורים שעבור האדם הממוצע מהווים מטרה נעה, כאלה שכל השנה מותר ורצוי לצוד ולרסס ולדרוך (עצם המילה "רמש" יש בה הכוונה תת-הכרתית) עליהם. אלה מוצאים מגורים בטוחים למדי במשכני; עכבישים זוכים ממני ליחס עדין – אין רועד חוּמְפַּס שלא מוצא מקלט בפינות העליונות של חדרי, תיקנים מוזמנים להישאר או להיות מפונים בעדינות באמצעות כוסות חד-פעמיות במקרה שמישהי באה לבקר, נדלים מלוטפים בזרת ענוגה, רַברַגליים מתקפלים לתוך עצמם על דפי שירה ומועברים ברוך לאדניות שופעות. צרעות מוזמנות לבנות אצלי קנים (אפילו הגרמניות!). גדולות כקטנות, חיות מרוויחות ממני: לא פעם אני חולק את מזוני עם נמיות. חתולים מתחככים ברגליי בגרגור לאן שלא אלך, וכלבים מאתרים אותי מרחוק ומכשכשים. פרפרים זערוריים ספוגי-כנף אני אוסף בקפידה משולי שרטון הכיור על נייר טואלט, מניח על עציץ חָרֵב ומחכה שיתייבשו ויעופו.

קדושת החיים. רואים?

בהודו העתיקה צמח עיקרון שנקרא "אהימסה", אליו לא הייתי מודע עד לאחרונה, למרות שהוא קדם להולדתי, ואפילו להולדתו של המשיח הנוצרי, אם להזכיר רק שתי דמויות היסטוריות שעולות על דעתי כרגע. הרעיון הכללי מאחורי העיקרון הוא הימנעות מאלימות, וליתר דיוק הימנעות מפגיעה ביצורים חיים. יש נזירים גַ'יִינים שמטאטאים רחובות במטאטאי זרדים כדי לסלק נמלים פן יידרכו. הקיצוניים שבהם עוטים מסכות על מנת להימנע מלהרוג חיידקים. אני מתאר לעצמי שהפנאטיים האמיתיים, הגרעין הקשה, מחסלים את עצמם ברגע הראשון שמתאפשר להם, כדי לחסוך הרג יצורים חיים אחרים (זה עשוי להישמע ככשל לוגי, שהרי הם פוגעים בעצמם, וגם הם צורת חיים שיש להימנע מלפגוע בה, אבל שוב, הכול עניין של מספרים ותועלת מול הפסד, ואם הקיום שלך עולה בחייהם של עשרת-אלפים יצורים אחרים, זה רק הגיוני להתאבד ולחסוך את הקטל ההמוני הזה).

אז כרגע אני מסוגל אמנם לצטט את כל המידע הנלמד הזה, אבל אני חייב להדגיש שאצלי זה בא טבעי, מלידה, לא מאיזה ספר עיון, אלא מתוך פילוסופיה אינהרנטית שאפילו לא הצריכה ממני חשיבה וניסוח, כאילו אני מעין גלגול של הבודהה – גלגול רזה, יש לציין, אם כי באותה מידה גם מיותר לציין, אם אי פעם טעמתם אוכל צבאי – שמתוכנת מראש לאמונה עמוקה בקדושת החיים.

*

רק את היתושים הארורים אני הורג.

*

פשוט, זה לא דבר שניתן להימנע ממנו. זה כמעט מתבקש מאליו.

בתחילה ניסיתי להתייחס אליהם כאל האחרים. אמרתי אדרבא, שייזונו על דמי, הרי יש לי מספיק, וכמה כבר יכול יתוש קטן ללגום? אבל מהר מאוד זה הפך לבלתי נסבל, כל הסיפור. מילא יתוש או שניים, אבל הם באו בהמוניהם לחגוג ימי עצמאות יומיומיים על בשרי, וזה נעשה לגמרי לא הגיוני מבחינה מספרית. הם מזמזמים בעננים ליד אוזניי כאילו אין לי די רחשים לחשניים ממכשירי הקשר, ומוציאים אותי מדעתי ברעשים התזזיתיים, ובגירודים החריפים שנלווים לעקיצות. ניחא, אילולא הייתי עייף ומנוּע-שינה רוב הזמן ואילולא נאלצתי לשבת בבור הזה שעות על גבי שעות במשך שנים, על אותו כיסא עינויים חורק, אבל אני כן עייף וכן נאלץ לשבת בבור התת-קרקעי שהוקצה לי, ובעוד רעיון העקיצות באמת לא מפריע לי, לכשעצמו, הרי שכל פעם שאני מתעורר מהחצי-תנומה שלי בגלל שאני מתגרד או מוטרד מהזמזום המכוער, נגרע עוד שביב משפיות דעתי המתקלפת.

כי משום מה, החיות המטומטמות לא מבינות שצריכה להיות בינינו איזו הבנה קוסמית בלתי כתובה: תעקצו, בסדר, אבל במידה, ותגרמו גירודים מתקבלים על הדעת, וקחו בחשבון את ההיגיון המספרי. לא יודע, אולי ליתושים אין תרבות היפית. לא שמעו שאנחנו מצויים על סף עידן חדש, ושבקרוב, החל בשנת 2000, כדור הארץ ישתנה לטובה בצורה דרמטית וכולם יתקיימו בהרמוניה… עידן הדלי יגיע…

*

אני זוכר את הראשון שלי: הרגתי אותו בחטף, כמעט באקראי. הריגה יותר מרצח: הבחנתי בזמזם המכונף נח לו על המפה התלויה על הקיר (מטבע הדברים – הרי ללא מפה לא הייתה כל משמעות לשהותי כאן), גלגלתי את העיתון שהיה בידי ממילא לצורכי קריאה ולא מתוך כוונת זדון, ומעכתי את היצור רפלקסיבית עוד לפני שהספיק לקרוא את הכותרת הראשית, שהתקרבה אליו כמו רכבת דוהרת (ואגב, הוא נמעך על ידי ידיעה על תאונת רכבת. בהודו, אלא מה). ספלאט! כתם אקספרסיבי של דם התהווה על המפה. עצרתי רגע על המקום לבחון מה קרה. בתוכי, הכוונה. להפתעתי לא חשתי כל ייסורי מצפון. אפילו לא סיפוק, למעשה, רק תחושת כוח יציב וזקוף שנבעה מהידיעה העמוקה והפתאומית שהנה מילאתי את ייעודי. הרגשתי… אמיתי. איפשהו הייתה שם גם חרטה, נכון, אבל זה היה זעום וזניח.

מכאן והלאה זו הפכה להיות שגרה, השגרה הפכה לשיטה להכחדה המונית, והשיטה הפכה לספורט: גיוונתי בעזרת מכות מתוחכמות, מסובכות, כאלה שלעתים עוד נתנו ליתושים סיכוי קלוש להמשיך לחיות. מדלג, מנתר, כפוף, חבוש-עיניים – ניסיתי הכול. ימים הייתי עושה באבחות אלימות של עיתונים באוויר, מכלה עיתון אחר עיתון, משתמש בהם עד שהפכו לפתיתי קונפטי, שכמו בכל חגיגת ניצחון, היו מוכתמים בדם. רק שאוכלוסיית היתושים, כך נראה, לא הידלדלה. לעתים היו הקלות בעומס, אבל רוב הימים מילאתי את זמני בחיתוך האוויר לפלחים של מוות. מי יודע, אולי לשם כך שמו אותי מלכתחילה בבור המבוטן הזה. אחרי הכול – חמ"ל! חדר מלחמה! ואם אין פה מלחמה חסרת חמלה, מה הטעם להדביק למקום כותרת עזת-יומרות שכזאת?

לפעמים, באין עיתונים (פעם עשיתי את זה עם העיתון של קו 300!), השתמשתי בידיים ריקות. נעשיתי מיומן ומהיר גם בשיטה הזאת, ואני זוכר שיום אחד הלמתי ביתוש באמצע מעופו, וכנראה שהאבחה הייתה כל כך מהירה, שרק הרגשתי את המגע העדין איתו בקצה האצבע, ואז הוא נחבט והתרסק ונמעך על המגף שלי, כשהוא משאיר מאחוריו כתם דם. אז עכשיו גם יש לי דם על הרגליים…

בשמחה ובהקלה השלתי מעליי שיקולי מוסר: הטענה הרווחת היא שרק נקבות היתושים הן אלה שיונקות דם, אבל זה ממש לא הטריד אותי – אם כבר לנתץ עיקרון קדוש, אז עד הסוף: גם לנשים מותר למות. וגם לטף. בחטף. כי בניגוד לסלקטורים, מכונת הרג לא מפלה. נשים וילדים קודם!

על רקע המפה הלבנה-ברובּה היה הכי קל לאתר את היתושים – ששאר זמן מעופם ניצלו את צבע ההסוואה של הבטון האפור – כך שהיא הלכה והתמלאה בהתזות ג'קסון-אקשן-פּוֹלוֹק שצבען הפך מאדום לחום. כתמי הדם לא היוו בעיה מיוחדת; אני לא ליידי מקבת: אחרי כל תקופה של שמד הייתי מניילן מחדש את המפה, והארץ חזרה להיות זכה כמקודם, ההרים שוב היו בתוליים והנחלים שוב זרמו צלולים.

פה ושם, אני מודה, היו טעויות בזיהוי. אני מניח שמתוך הגנה עצמית נפלו קורבן גם כמה פרפרונים, ואולי עוד כמה יצורים שאני לא יודע את שמם. אבל זה בלתי נמנע. העיניים שלי נעשו מאוד רגישות לתנועה, הזרוע מאוד קפיצה, ואחרי שמהלומה יוצאת ממקומה, די קשה לעצור אותה בעוד מועד. הייתי שמח אם זה לא היה קורה, הייתי רוצה להגיד שיש דרך למנוע את זה, אבל לפעמים חייבים להיות לא פופולריים ולומר את האמת: גם חפים מפשע נופלים קורבן.

עכשיו, בלי קשר למניעת השינה ולא שאני מחפש תירוצים משפטיים או משהו, אבל לעיתים נראה היה לי שמראה הדם על המפה מטריף את דעתי, אולי כי ידעתי שזה הדם שלי שמרוח שם, דם של אנשים שאני מכיר ומי יודע, אולי גם של מישהו שלא שמעתי עליו מעולם אבל יכול היה להיות חבר טוב שלי, או של מישהי שיכולתי מאוד לאהוב, מאוד, עד שהיינו מואסים זה בזאת. וכל פעם שהופיעה המחשבה הזאת זמזם כל המוח שלי באור לבן מגורען, והרגשתי שאני מאבד שליטה על כל היצרים מלבד יצר ההרג, שאחרי סיפוקו יפזר את הערפל ויחשוף את שאר הרגשות שלי, שמחכים מאחורי הקלעים לאות שיבשר להם שבטוח לצאת. אבל אולי בכלל לא הטריד אותי לחשוב שזה הדם שלנו שמכתים את מפת האזור עליו אנחנו חולשים, כי אולי הפך ההרג לשגרה כמו כל שגרה אחרת, כמו קפה על הבוקר. כי אולי סתם. כדי להרוג.

אבל השאלה האמיתית, שוב, היא מה חושב על כל זה הרמש. האם למרות הכול בעיניו אני אל מלא רחמים.

~*~

"עם המעבר למאה ה-21 ישתנה רק התאריך; ספירת השנים תתקדם אך קדמה אמיתית לא תבוא, וטבעם של בני האדם יישאר כפי שהוא: קפריזי ואנוכי ולא נוח לבריות; האדם מדפדף בלוח השנה, ומתוך ריכוז בחלוף הזמן, אינו מבחין שהוא עצמו תקוע במאות קודמות, ושבדיוק כמו שעון זהב מזויף שנמכר בבזאר מפוקפק בדלהי העתיקה, גם הוא מפגר."
            – שְרִי רָמרָם סֶת

~*~

חיפה, 2009

חם. אביב קיצי. זאת העונה-הפורה-יתר-על-המידה, עונת זוועה ולדנית שבמהלכה מקבלים כל הברחשים בעולם כנפיים, כל יבחוש נתקף תסביך איקרוס וממריא חדור תקווה למרומים, רק כדי להישרף באור הנורה וליפול מרומה ממרומים לאגם הכיור, משם אני משגר אותו במתז עדין אל שדות הביוב הנצחיים. היצורים המכונפים זולגים מהתקרה, נוזלים מחרכים, מחריצים, מבּקיעים בקיר, נוטפים ממקומות בלתי סבירים, מיני חרקים ומשוררי דלוּת שנוהרים בנחילים עצומים ומגיחים מאחורי המראות לרפרף על גופי, על סביבתי. הכול הומה ורוחש ונבחש ומפרפר, חיפושיות חומות ונמלים בנות מעוף, עכבישי אלבּינו ותיקני מָגֶנְטָה, נדלים מגודלים וחיפּוּשבּישים מחליקים מטה ממדפים, ארונות ומנורות, כל החי הזערורי מלבלב ומתרבה בעוקצניות מטרידה, בעקצוץ מוגזם, כמו פריחה אלרגנית של בעלי מחושים שזוחלים על הביגוד, על העור, לתוך השיער, לתוך ערוות הגוף, תלתלי החזה. אתה מסוגל להעביר ימים שלמים בגירוד אובססיבי, והציפורניים ידעו מנוחה רק אחרי שכל הבשר יתקלף מעל העצמות.

*

לילה והבית הוא טַבּוּן, שור פליז סיציליאני שהאלים בנו לבשל בו אותי, בשר קשה, גלגול מודרני של אַנְטִיפָּס מפֶּרְגָמוּן. אני מזיע. לא סתם אני – המהות שלי מזיעה. הנפש מסריחה בחולצתה הסינתטית הצמודה. הכול מזיע. חם ולח ומלוח ואני מחלחל לתוך כיסא הסקאי, מקור בלתי אכזב לזיעה, להפרשה, הולך ומזיל את עצמי לתוך הכיסא, שותה ומתמזג ושותת, הגב נדבק לעור המשענת, אני אישכיסא מזיע באי-תנועה, ניגר לתוך מעשה הנגר, המצח מתרחב לצורך הזעת יתר, מצח נחוש להמשיך להזיע, לטפטף, זיעה זליגה כמו שרף-עצים, הולך ונרכן ומתקפל לתוכי כמו קשית, פצעונים בוקעים הרי געש מוגלתיים גיהינום על הגב; הלחות דיפוזיה לתוכי, האקלים חודר אותי, אני מפסיק לנוע בתקווה להפסיק להזיע, לא זע, זע בקושי, כמעט זע מאוד, זעמא, זעבּא, זעבּאבּיר, זעם, ערגה, ערגזַם, בממלכתי הצנועה אני זועק "הכיסא הוא אני!" מהות אחת, גוש אפרורי, פסל מכוער של אמן פנטזיה גרמני. מגרד. הראש מגרד כמו בתוך קסדה צבאית משומשת, שיערות צומחות מתוך העיניים. אני זקוק לקור שיהדק אותן; הביצים האלה גדולות מדי למפשעות שלי!

השילוב של הזיעה והזמזום והרפרוף והמתקפה של המכונפים והגירוד, עשוי להוציא אדם מדעתו, ומוציא. והחתולים המתחככים לא מוסיפים לי בריאות נפש; שרצים ארורים! ואין לי מספיק כסף לאוכל לעצמי, אז תעופו לי מהעיניים, נמיות! אין היום! נגמר!

זה לא אנושי ואין שום סיבה לחיות ככה, בסאונה הפינית הים-תיכונית הזאת. הייתי בונה מכונת זמן ודוחף את הרצל מהמרפסת הארורה ההיא בבאזל. הציונות המדינית שלך לא מעשית ביולי-אוגוסט!

*

בבוקר אחרי זה אני מתעורר, כהרגלם של הנותרים בחיים.

שבע בבוקר והשמש כבר מכבה עליי סיגריות במיטה; יקר מדי לתקן את התריס. נשרך יחף לסלון. שלושה פשפשים קופצים לי על כף רגל שמאל. אחד על ימין. גם הם חזרו, השטן יודע מאיפה, ומסתבר שהתעוררו אפילו לפניי. יצורים משונים פשפשים – כל כך קל לאתר ולהרוג אותם. הם בקושי בורחים, רק מקפצים ללא קו מנחה, ללא מטרה או תוכנית מוגדרת, ואפילו לא רחוק. כמו מיקרו-קנגורו עם תו נכה. הלכתי איתם צמודים לרגל לאמבטיה, קטפתי אחד-אחד והשלכתי לכיור. הם ניסו לזנק החוצה, כמובן, אבל הזרם היה מהיר מהם, ואחרי שירדו כולם לצנרת, שילחתי אותם לדרכם במטח אחרון של מים רותחים, שלא יטענו שקיבלו ממני מסרים כפולים.

חזרתי לסלון וטיאטאתי אותו היטב. יש לי עין רגישה מאוד לתנועה. בגלל זה אני תמיד מזנק ראשון ברמזורים. או זה, או שהאחרים לא מודעים לכך שיש בינינו תחרות. בכל מקרה, בתוך הטָאֶטֶת (לו הייתה לי להקת רוק היו קוראים לנו טאטת הקצב), שהיא הפסולת שמתקבלת בסוף פעולת הטֵיאוּת (חסכתי לכם הליכה למילון), קל לאתר את הפשפשים בגלל התכונה המולדת הזאת שלהם לנסות לנתר אל החופש, אם כי למרבה צערם הדארוויניסטי, אין להם כאמור שום תוכנית הימלטות מוגדרת.

אני מאמין בקדושת החיים. שלי. בגלל זה אני לא מעשן. ועדיין, יש לי מצית. לנרות וכאלה. ועם המצית שרפתי את הפשפשים המנתרים במגושמות בתוך הטאטת. נכון שעם זכוכית מגדלת זה יותר כיף, שלא לדבר על כך שזה יותר מדעי, אבל בתוך בית בלי צוהר רקיע זה בלתי אפשרי. אגב, לנמלים יש ריח הרבה יותר עז וממריץ כשהן נשרפות מאשר לפשפשים; הצהרה חושית מרשימה יותר. לא שאני שורף נמלים; אני רק זוכר מילדות, מהימים שהייתי מרושע.

אחרי זה ערכתי טיאות מלא של הבית, לטובת הגהוּת, והשפל המוסרי החדש שלי גרם לי לינוק את הטאטת לתוך שואב האבק, כשבדרך אני אוסף פנימה בטעות כמה נמלים תמימות.

ואולי "בטעות" היא מילה בעייתית (לא שההגדרה "תמימות" אינה צרור של בעיות). הרי ישנו חלקיק השנייה הזה שבו אנחנו רואים את הנמלים ואז עושים את עצמנו כאילו לא היה בידנו הסיפק למנוע את גריפתן והריגתן. אבל בואו נהיה כנים – אנחנו משקרים לעצמנו ("ברגע האחרון ראיתי את הנמלים, אבל הצינור של השואב כבר היה קרוב"), או שאנחנו מוכנים להקריב את הנמלים לטובת המשימה שלנו ("אם אחכה שהנמלים ילכו, בחיים לא אגמור לטאטא את הבית"). זאת תופעה שאני מכנה "דילמת עקרת הבית", זה די הגיוני, בסך הכול, וזאת בעצם הדילמה של הגנרל: המשימה או הנמלים, נתח האדמה או בשר התותחים. ואולי המילה "דילמה" אינה יאה פה. זה רק אני שיפה-נפש. מבחינת עקרות הבית והגנרלים האחרים אין הרבה חיבוטים ותהיות – מוות לנמלים! העיקר שבסוף יהיה נקי.

את השואב גררתי אחריי לאמבטיה, שם ינקתי בעזרתו אלפי חרקים שהפציעו מאחורי המראות. מין דברים קטנים כאלה, חסרי תכלית, שאני אפילו לא יודע את שמם. הרכבתי על צינור השואב את המאריכים, ושאבתי גם את אלה שעלו גבוה לתקרה, יחד עם כמה חומפסים, שעקרונית זוכים ממני להגנה, כל עוד הקורים שלהם לא נעשים מרושלים ואפורים מדי. בהבזק של גאוניות שלפתי מארון התרופות את משאבת הסֶפּטוֹל, ממנה השפרצתי על הנמלים שהתפרצו מהתפרים הפגומים בין אריחי האמבטיה, וגם לתוך החריצים מהם לבלבו. זה גם עשה ריח טוב של חיטוי, של בית חולים, וגם עבד כמו פלא; הנמלים נעלמו.

אחרי כל זה המשכתי בניקיונות. שטפתי רצפת הבית במים רותחים עם כלור. זה בוודאי שם קץ לאחרוני הפשפשים וגם ללא מעט נמלים בחרכיהן הסמויים. אבל מה שלא רואים ולא שומעים, אפילו לא צריך להמציא לו דילמה או תירוץ.

מאוחר יותר ביום מצאתי ג'וק גדל-ממדים שוכב על הגב ליד הדלת, כאילו הבית שלי הוא מכון שיזוף. רוב הסיכויים שאחד מהחתולים המפורעשים שלי טיפל בו. יצאתי מנקודת הנחה שגם אם לא ביצעו וידוא הריגה, הקפקא מת למדי, אבל טעיתי – החתולים שלי פחות יסודיים ממני: הוא הזיז רגליים. ניסיתי ללכוד אותו בכוס, אבל הוא חמק לאיזו פינה מסובכת ולא השאיר לי הרבה ברירה, אז שאבתי גם אותו, למרות שלא ששתי להרוג אותו, כי הוא יותר גדול מפשפש או מחרק-מראות-אלמוני. אבל היי, השואב כבר היה בחשמל, ואני נגד תרסיסים, אז הנה.

אלא שלקראת הערב הבחנתי בג'וק ליד שואב האבק, ולמרות שנדמה היה לי שהוא גדול יותר וכהה יתר מזה של הבוקר, עלה על דעתי שאולי זה הג'וק ההוא, שפשוט נמלט החוצה דרך הצינור. מבחינת הימלטויות והישרדות, הג'וקים הרבה יותר מתקדמים מהפשפשים. אז שאבתי גם אותו – מתרגלים – זה עשה צליל קצת חולני, "פפפפלקט", אבל נדמה היה שהוא נתקע איפשהו, כי רעש היניקה של השואב השתנה, אז חיפשתי מסביב וראיתי כמה מטבעות של עשר אגורות שנפלו על הרצפה, קירבתי אליהן את הפייה והן נעלמו פנימה בחופזה והשיגו את האפקט הרצוי – הצינור השתחרר והסאונד חזר להיות נקי.

אלא שכבר לא סמכתי על זה שהג'וק מספיק מת להישאר בפנים, אז שברתי כוסית וודקה קטנה (4 ס"ל; ארוחת ילדים) בכניסה, ושאבתי את השברים הקטנים פנימה. דמיינתי את הג'וק בפנים כמו בסרט מצויר, כשכל הלהבים הזעירים האלה מתקרבים אליו במהירות אימתנית. משעשע.

*

בלילה ראיתי תוכנית תיעודית על חיות מעמקים. שם, במצולות שלא ייאמנו, חיים יצורים שנראים כמו הזיה של מישהו על מסקלין, כאילו כלאו את טרי גיליאם בחלל ענק משובץ בשברי מראות, עם חבילה ענקית של ניירות, איגואנת מחמד, קרפד-ליקוק וצבעי גואש שאין בנמצא. הם שקופים, הם זרחניים, הם שוחים עם הראש למטה, הם לא יכולים להיות אמיתיים אבל הם כן. יצורי המעמקים כל כך נבדלים מאיתנו שהם נראים כמו מדע בדיוני: אנחנו חיים באור, הם בחושך; אנחנו משרכים דרכנו בקושי-מרסק-ברכיים על הקרקע המאובקת, הם משייטים בצעדי בלט מלכותיים באמבטיה פיזיותרפית נצחית; אנחנו מפולת בוץ, הם נוצה. אנחנו חיים על פלנטות שונות. אבל דבר אחד משותף לנו ולהם בכל זאת: האכילה.

ובכל מקום בו יש אכילה, יש הרג. ובכל מקום בו יש הרג, יש סרטי תעודה מן הטבע, שכמו שניצלונים מן הטבע, מרגיעים את האנושות לחשוב שיש בה משהו יותר מתחשב, שרק מתבונן בדברים מהצד, כמתעד, גם אם בחוסר שביעות רצון.

הנה סרט כזה: דג מתקרב אל מה שנראה לו כמו תולעת מזינה. הוא נוגס בה. המממ… טעים. הוא לוקח עוד ביס. עכשיו קורה דבר מה מוזר: התולעת מתחילה להכריח את הדג לאכול אותה – היא חודרת לקרביו בנחישות, מזדחלת לתוכו כמו אנס. הדג מקבל הבעה מופתעת, שאינה שונה מהמבט ההמום שמאפיין דגים באשר הם, כך שצריך להיות בעל ניסיון רב עם דגים כדי להבין שפה מדובר בהבעה שחורגת מהתחום הנורמלי של החזות האווילית שדגים עוטים. לשמחתי העגמומית, יש לי ניסיון רב עם דגים, כך שמיד ידעתי שזאת הבעה שמשמעה שמשהו ממש לא בסדר. התולעת – שהיא חלק ממדוזה בגודל של אורסון וולס, ושצורתה מזכירה את התסרוקת של חוויאר ברדם ב"ארץ קשוחה" – ממלאת את חלל הקיבה של הדג, ולמעשה את הדג כולו. גפילטע-פיש בעל כורחו. יש להניח שהוא כבר מת, אבל קשה לדעת: הוא לא זועק. רק ההבעה המטומטמת. המוות הימי מזכיר סרט של היצ'קוק: המצלמה לא מצויה בתחום השמיעה, ואתה נשאר רק עם המראה המזעזע, ללא הצליל. רק שאצל היצ'קוק יש לזה אפקט מחריד, בעוד מתחת לפני הים יש לזה השפעה מרגיעה משהו. אותי, לפחות.

ובזמן שהדג מתפגר לו בדממה מופתית ומנומסת לעילא, על פני היבשה הדברים הרבה יותר רמים: חיות גדולות עושות רעש גדול כשהן מתות, וזה לא נעים. בגלל זה כל כך נוח לנו לרסס מקקים, או למעוך ברחשים, או להקוויץ' עכבישים, או למגר בלא משים תל שלם של נמלים: כי מה שקטן לא עושה רעש תוך כדי מיתה, לפחות לא רעש שמגיע לאוזנינו. והרי כך נוח להרוג – בשקט. בגלל זה אנחנו גם מרחיקים את בתי המטבחיים ממרכזי הערים, מרחיקים את השוחט מבתינו ואת המלחמות מגבולותינו, עד כמה שהדבר ניתן.

כי דמיינו לעצמכם שהיינו מסוגלים לשמוע כל רעש מזוויע שמשמיע כל יצור ברגע מותו – כל חיידק מזדעק אכול אנטיביוטיקה, כל קרדית מקורצפת שפוצחת גרונה בשאגות אימים, כל צבתן שמיילל באימה מכבת-ירח כשסמרטוט הספונג'ה מקפד את חייו באקונומיקה. העולם היה הופך לתוהו ובוהו מחריש, לקקופוניה איומה של זעקות מוות, לרסיטל שחיטה אינסופי.

אולי זה בדיוק מה שמגיע לאוזניו של בורא עולם, הכול-שומע גם אם אינו כל-יכול, והוא יושב לו על איזה כס אימה שמימי, קודר ועגמומי, מיואש ודיכאוני, ועושה ככל יכולתו-הקצרה-מלהושיע-את-עצמו להתמקד בצלילים המנחמים שעולים מכדור הארץ – סינטרה, סרז' גנסבורג, צ'ט בייקר, מיתרי הקול של בּאקלי האב והבן ורוח הקודש… שאדיי, הארטמן וקולטריין.

לו היינו גם אנחנו מסוגלים לשמוע את הרסיטל הרצחני הזה, החיים היו בלתי אפשריים, היינו נופלים על הברכיים כשכפות הידיים מנסות בנואש לסכור את מהומת המוות הזאת, וצווחים זוועתנו לשמיים, מה שרק היה מחמיר את הרעש הכללי ומוסיף עליו טונים עיליים נלעגים למדי.

אלא שבזכות תקלה מבורכת של הבריאה השמיעה שלנו לא מי-יודע-מה, כך שכל זה נחסך מאיתנו, ואנחנו ממשיכים חירשים כרגיל עד סעודת התולעים, כשכולם אוכלים את כולם, ופירמידת המזון מתכלה בבסיסה ומתחדשת בקודקודה ללא הרף (זה יכול להיות שומר מסך מהפנט!), ויש תכלית לכל זה. הרי ברור שיש תכלית.

*

קדושת החיים? קשה לי להאמין. כל עוד הבנאדם חי, הוא חשוף לכל מהלומות החיים, מטרה נעה לאויביו ויריביו ונוגשיו נטולי הפניות. חברים נוטשים אותו, צאצאים מתעלמים ממנו, קרובי משפחה לא מטלפנים. השכנים משליכים צואת כלבים על דלתו. באינטרנט מקימים לו קבוצת שונאים. אבל ברגע שהוא מת? ברגע שהוא מת, כמה מתגעגעים כולם, איש לא אומר עליו יותר מילה רעה כי לא מדברים סרה במתים (לא, אין טעם – הם לא מרגישים את מדקרות העלבון; לא ניתן לעשות להם את המוות בחיים שאחרי), ואין כמו המוות לשקם קריירה מתדרדרת של מוזיקאי נשכח, של סופר נזנח, ומחירי הציורים של הצייר המנוח מרקיעים שחקים, כי הנה עכשיו שהוא מת, סוף כל סוף יש לאמנות שלו ערך אמיתי! עכשיו שהבמאי גוסס, הגיע הזמן להעניק לו פרס על מפעל חיים, גם אם עד הטקס עצמו יגיע רק שאר בשר לקבל את הפסל בשמו, וכולם ימחו דמעה נוסטלגית. קדושת החיים? נראה לי שהמתים קדושים לנו בהרבה.

*

אנחנו יכולים להתיימר שאנחנו טהורים ומוסריים ומתעלים על האבולוציה, שבשלב מסוים דילגנו עליה, שאנחנו צמחוניים, אפילו, אבל חוש הריח שלנו מסגיר את האופי האמיתי שלנו. אחד הריחות האהובים על האנושות הוא הריח הטרי, הרענן, המחיה, שאחרי הגשם. הסברה הרווחת היא שזה האוזון. זה אחד הריחות האהובים עליי; הוא משמח וממלא אותי אנרגיה. למעשה זה ריח של אקטינומיצטים (חיידקים חוטיים), בקטריות שגדלות באדמה בתנאי חום ולחות. לבקטריה הזאת תפקיד חשוב במחזור הפחמן. וביצירת קומפוסט. האדמה מתייבשת והבקטריה המבוהלת על עתידה מולידה נבגים באדמה. הגשם שנופל על האדמה מקפיץ את הנבגים האלה החוצה, מן הסתם בצווחות אימה, החורף מפזר אותם ואנחנו נושמים אותם עמוק, בהנאה. נבגים של בקטריה. ילדים ותו לא. כמה אכזריים אנחנו יכולים להיות!

עוד ריח אהוב הוא ריח הים, שגם אותו אנחנו שואפים בחדווה. אלא שלים עצמו, כלומר למים, אין כמובן ריח. הניחוח המרנין הוא תוצר לוואי של יצורים מתים, מרקיבים. פלנקטון, אצות וצמחי ים בעיקר. זה ריח של גז שנוצר עקב פירוק היצורים המתים על ידי… בקטריה… אולי עלינו פה על משהו. יש לנו לפחות חוש אחד שמרגיש זיקה עזה לבקטריות. במקרה הספציפי, הבקטריות הפעלתניות יוצרות גז שנקרא דימתיל סולפיד, DMS, ויש בו מעט גופרית, ואפשר רק לנחש למה. נדמה לי שמשתמשים בו גם בתעשיית הקוסמטיקה, וגם זה מעניין. בכל מקרה, העובדה שריח הים הולך ונחלש עם השנים קשורה כנראה בעיקר בנו – פחות יצורים נרקבים ליד החוף כי פחות יצורים חיים שם, בגלל שאנחנו הורגים ואוכלים אותם ואת מזונם. דילולנו את הדגה מתנקם בנחירינו.

וברור שאין ריח שגורם לנו יותר תיאבון מריח הברביקיו, המנגל, ריח החיה העולה באש. הקורבן. השה. העולה. יצחק.

אורגניזמים ומיקרואורגניזמים ותהליכי ריקבון וכליה. אלה הריחות שאנחנו אוהבים.

צמחוניים? אנחנו?!

אדם ממוצע בולע במשך חיים ממוצעים שמונה עד עשרים עכבישים ממוצעים, אפילו אם הוא צמחוני. וצמחוני אוכל הרבה יותר חסות מהאדם הממוצע, ועל חסות לא חסרים חסרי ישע זעירים. אנחנו לא יכולים להימנע מהרג. זה לא עובד ככה.

כל פעם שאנחנו רוחצים ידיים, כל מקלחת חמה, כל חיטוי פצע, כל פליית כינים, כל הליכה ברחוב, כל נטילת תרופה, כל חיה שאנחנו מגדלים ומאכילים בחיות אחרות כי אינה מסוגלת להתקיים על חלבונים שלא מן החי, היא פעולה שנגמרת בהרג המוני, בלתי נתפס. אנחנו מסווגים חיות כטובות ורעות, מחמד ומאכל, אנחנו מסווגים חיידקים כטובים ורעים אבל היי, חיידק הוא רק חיידק, והוא לא טוב או רע, רק מתקיים, בדיוק כמונו. כמו אחרונת הקרציות.

כל אחד מאיתנו הוא מערכת עיכול וחיסול שפעילה יום ולילה, לכל אורך החיים, שכל חייה עסוקה בפירוק אורגניזמים, וכדור הארץ עצמו מתפקד בדיוק באותה צורה – מערכת עיכול אימתנית שבבוא הזמן תפרק ותעכל אפילו (גם) אותנו, האורגניזמים היהירים היחידים ביקום, שנוטים להאמין שהם יותר טובים ממערכת העיכול שהם מהווים חלק ממנה ושהם עצמם אינם מהווים חלק ממערכת עיכול, תוך שהם מתעלמים התעלמות מוחלטת מהמציאות, וסוברים שלפני הכול הם מאמינים בעיקרון של קדושת החיים והשמירה עליהם, כל עוד זה הגיוני ומשתלם מבחינה מספרית, וכל עוד התועלת גדולה מההפסד.

והמשונה הוא שכל זה בסדר.

ובעצם זה לא משונה.

בסדר מילה משונה.

ארז אשרוב

תביא את המתרגם.

מת; מוקש.

מה עם השני?

גם מת; צלף. מתרגמים מושכים אש.

אז איך נבין מה כתוב בחוברת האדומה?

לא נבין.

אולי יש בה מידע חשוב. מודיעין.

אולי. ואולי לא. כבר לא נדע.

שני מתרגמים על ההתחלה… ביש מזל.

המפקד, חצי מהכוח כבר גמר. הבעיה לא מסתכמת במתרגמים. תביט על הערימה מאחורה.

הו. למה חרוכים?

זרחן. כלומר, עשן נפיץ.

ולמה מרוטשים?

מלחמה, המפקד. זה מה שקורה.

כן, כן… אהה. טוב, מה הלאה?

זאת כבר החלטה שלך, המפקד.

נכון, ברור, שאלה ביני לבין עצמי. תשיג לי את דרור7 בקשר.

אין דרור7.

אין? אז אין ארטילריה! איך אין?

מרוטשים, המפקד. וחרוכים.

אה… וקשר עם מטמון יצרת?

לפני שתי דקות, בזמן שירית. כשאתה יורה נראה שאתה שקוע כולך בעשייה, אז אתה לא שומע כלום, אבל יצרתי קשר, כן.

יפה, אז הסיוע האווירי בדרך?

בדרך… יגיעו בבוקר.

בבוקר!? זה עוד כמה שעות.

חמש שעות… ועשרים דקות, ליתר דיוק.

לא שאלתי, ציינתי עובדה. אנחנו לא נחזיק מעמד עד הבוקר. איפה כל המחסניות?

חולקו, המפקד. גם ארגזי הפעולה, הסרטים של המקלעים, כל מה שיש. עובדים על בודדות.

זה לא הזמן למתיחות מטופ… אוקי, הבנתי. כאלה בודדות. מדיניות נבונה. מי נתן את ההוראה?

אתה, המפקד.

אה, כן, שכחתי. לא התכוונתי להחמיא לעצמי. אבל בכלל לא רע, נכון? (הפוגה) הרגנו הרבה?

המונים.

שזה טוב, לא?

תלוי מאיזה צד אתה מסתכל.

יש רק צד אחד.

לנו יש צד אחד; להם יש צד אחר. ויש את הצד שיתברר מאוחר יותר, כשיהיה מאוחר מדי לשני הצדדים.

מה לעשות – זה המשחק. חייבים לצדד במישהו או במשהו, עם כל הצער… ט-טאח! השחלתי עוד שניים! 35 שעות בלי שינה, וערני כמו שד. תגיד, אין מה לעשות בנוגע לריח?

לא, הצבא לא מתעסק בסוגיות של חושים ואסתטיקה. ריחות, לכלוך, השחתה, כיעור, כל אלה הן תוצאות הלוואי של הפעילות העיקרית. זה משני. שולי. זניח. צלקת מניתוח. לא משהו ששווה להתעמק בו.

בכל זאת, חשבתי, המאה העשרים-ואחת וכל זה.

מהבחינות האלה, המפקד, ההתקדמות מאוד איטית. אנחנו רחוקים מאות שנים מיישום אידיאלים אסתטיים בשדה הקרב.

חבל, הייתי מעדיף את הכול יותר… היגייני. זאת המילה – היגייני. מיתות יותר נעימות לעין. בלי הפרצופים המעוותים, האיברים הפזורים, שלא נדבר על הצרחות; התדרים האלה לא בריאים לאוזן. לא נעימים, קיבינימט. ברררר! היגיינה. מילה יפה… יש לנו מספיק נייר טואלט?

איכשהו, כמות כפולה ממה שאנחנו צריכים. גם מנות קרב יש בשפע; חלק איבדו את התיאבון. רק בתחמושת אנחנו קצת לוקים בחסר.

על זה יפצה הסיוע האווירי.

בבוקר.

מתי שלא יהיה. אני סומך עליהם. חבל רק שאין לנו מושג מה כתוב בפנקס האדום. אולי זה יכול היה לסייע לנו.

אולי. ואולי אלה מכתבי אהבה.

אז אתה מבין קצת את השפה?

לא, אפילו לא מילה.

אז למה אתה חושב שאלה מכתבי אהבה?

אני לא חושב – אמרתי אולי.

אז תתחיל לחשוב, לכל הרוחות! על מי כבר יש לי לסמוך?! תביא את הגרמושקה. או לכל הפחות את הספר השחור.

אין ספר שחור; פנקס כתום.

אדום.

אדום. ומה זה גרמושקה?

אני יותר מדי זמן בעסק הזה. לא זוכר. זה משהו שנראה היה לי חשוב. אולי המונחים השתנו, אולי הטכנולוגיה, אולי מה שהיה חשוב לפני עשרים שנה כבר לא חשוב היום.

כרגע חשוב להחזיק מעמד עד הבוקר, כשיגיע הסיוע האווירי.

ונחזיק מעמד?

אני לא יודע – אתה המפקד.

מפקד או לא, אני מבקש ממך הערכת מצב: נחזיק מעמד או לא?

רק בקושי, המפקד. רק בקושי.

אז אתה אופטימי.

במידת האפשר.

ואפשר?

אם אתה, בתור המפקד, מרשה.

מרשה, ברור שמרשה – אני נותן לך חירות להאמין בכל מה שיחזיק אותנו בחיים הלילה. בפקודה!

כבוד הוא לי. אלה כדורים נותבים?

הפסים האלה? נדמה לי. הם ניתזים מהסלעים.

זה היה רעיון טוב לתפוס מחסה בנקיקים, מה?

כן, רעיון מעולה. של מי היה הרעיון?

שלך, המפקד.

אני לא מפסיק להפתיע את עצמי. ט-טאח! השחלתי עוד שניים!

אין לך נקיפות מצפון מדי פעם?

בגלל מה?

מה שאתה עושה.

מה אני כבר עושה?

הורג.

מגן.

הורג.

מגן.

אבל תוך כדי זה הורג.

אבל תוך כדי זה מגן.

על מי בדיוק?

על אלה שאני לא הורג.

ואלה שאתה כן הורג?

עליהם אני לא צריך להגן. מפניהם אני צריך להגן.

אני מניח שיש בזה היגיון מסוים.

זה ההיגיון היחיד שיש.

ארז אשרוב

גרסת פי-די-אף

Photograph by Mauricio Handler, National Geographic

[Lento ignorante]

היד שלי נמצאת עמוק בתוך הפריזר.

היא עוד מחוברת לגוף; זה לא סיפור מהסוג של איברים קטועים מכוסים שכבה דקה של כפור. האיברים שלי כולם, תודה לאל (הודיה לאל הוא אקט שבמודע או שלא במודע גלומה בו מידה פנטסטית של סרקזם. עובדה:), מחוברים לגוף יותר טוב מתמיד.

היד שלי – חזרנו אליה – שולה מהפריזר פחית בירה ששהתה שם ארבעים דקות. אפילו בעצם המגע יש הבטחה לעונג ממשמש; הקור המבורך הזה, אחרי עוד יום קודח במדבר התיכון הקופח הזה, יום נוסף של ריצה קדחתנית לשומקום.

ועכשיו מוזג את התכולה לכוס גדולה. נרשמת ההצלחה הראשונה שלי היום: הקצף הגיע עד שפת הכוס ולא גלש; אולי עוד יצא ממני משהו. חצי ליטר של זהב-תסיסה אופטימי מחייך אליי, מפריח לכבודי אלפי בלונים זעירים של חג.

בסלון אני מתמזג עם כורסת הטלוויזיה ונשען טובע לאחור, נושם עמוק, עוצם עיניים ונושף, פוקח עיניים, נרגע. לרגע הזה חיכיתי. השלווה של הלילה. השלווה היחידה.

אחרי המקלחת.

אחרי הכול.

בשעה שכל מוסדות המדינה כבר חדלו לפעול ואתה יודע שלא תקבל שום שיחת טלפון נבזית ושאיש לא ידפוק בדלת עם מכתב רשום בגוון פרופגנדה קומוניסטית. השעות היחידות שבנאדם יכול באמת להיות חופשי.

אפילו החום האינקוויזיטורי כבר שיחרר מעט את המלחציים.

השאיפות היחידות שלי כרגע הן לראות משהו אידיוטי באחד הערוצים, לתת לפחית או שתיים של בירה שמונה אחוז לעשות את שלהן, להטיס את המוח מחויך ונימוח לחלל בכוח הדלק הפסיכו-אקטיבי משל היה לייקה באיזה ספוטניק 2 שכן מצליחה לחזור, לדשדש למיטה, ליפול, לישון. להפסיק. אולי לחלום.

ביד שמאל כוס אל השפתיים, לוגם. הקור זורם לקיבה, מחלחל לוורידים. אין עונג שידמה. מרים את ההדום, ביד ימין השלט, מתחיל לחפש. כרגיל, אין שום דבר שהוא לא אידיוטי מדי. אני מחפש משהו מטומטם ברמה סבירה, שלא יעליב, שלא יהיה כל כך אימבצילי ורפה-שכל שהמוח יתחיל לפעול בכלימה, אבל זאת משימה קשה. בשעות האלה הכול סוב-שכלי. מקרינים סרטי פעולה שכתב ילד בן 13 לאחיו, בן שבע ולא הכי מבריק. דוגמה: גמדים קירחים עם שרירים תפוחים הורגים חצי עולם. החצי השני של העולם יורה עליהם, אבל הם לא נפגעים, כי הם מצוידים באופנוע שיודע לעופף. והעלילה פנינה בהשוואה לדיאלוגים…

בסוף אמלט שוב לאיזה סרט תיעודי רדוד בערוץ המדע, או לסרט דוקומנטרי משונה בערוץ המוזיקה, בשפה שאני לא מבין (אחת מהן), על איזה פסנתרן תמהוני שיש להניח כי שכח לקחת את התרופה, אבל יותר סביר שהתרופה נמלטה ממלתעותיו: תרמתי את גופי למדע, אבל לא בשביל זה!

הפעם זה הונגרי שמתורגם לצרפתית, וממה שאני לא  מבין משתי השפות אפשר לבנות פאזל מעוות של ראיית העולם המעוותת לכשעצמה שלו, ואין לי ספק שראיית העולם שלו מעוותת, כי הוא מאריך דיבור על שומאן. שומאן! איפה הבירה?!

הרגליים שלי מושטות קדימה, בזווית של… בעצם אין זווית, כי החצי התחתון של הגוף ישר כסרגל, והחצי העליון עקלקל ומקומט כמו היגיון ביורוקרטי, כמו נימוקים של טוקבקיסט, כמו כלב תחש מבלונים שנפח את נשמתו. ותוך כדי ניסיונות פענוח התרגום, אני מבחין שיש משהו כהה על הצד הפנימי של החלק העליון הנמוך של כף הרגל שלי. לא החלק שדורך על הרצפה (לא כרגע, אלא כשאני עומד ודורך. למה אין שמות לחלקים האלה?! אה, יש – עקב! לא, עקב זה רק החלק האחורי, לא? חרא!), אלא הבשר שבין תחתית כף הרגל לקרסול. פרק? קוראים לזה פרק? נֵזֶר? השני-שליש.

לא ייאמן – בנאדם שכותב משהו קצת פיזי, נצרך לדיאגרמה של גוף האדם כמו דיאגרמות הבקר שיש לקצבּים. אולי זה ויסבראטן? נעזוב. זה לא ממש חשוב; בכף הרגל. משהו.

בתחילה נדמה היה לי שיש שם עכביש, מאחורי האגודל ולמעלה, אז ניסיתי להעיף אותו בניעור פראי של הרגל. זה לא עבד. זה עדיין נצמד. קרצייה? כבר שנים שלא ליטפתי כלבים; לא רוצה למות כמו טְרוּבָּדוּר. כנראה שסתם לכלוך. מקרב את הרגל לחזה, משפשף, זה מעט בולט, לא יורד. מושך את כף הרגל קרוב יותר אל הפנים. באור הטלוויזיה זה נראה מעט ירקרק, לא ברור. משהו כמו סנטימטר רוחב, שניים אורך. כנראה זפת מהים, אבל בשלב הזה של היום אין סיכוי שאני הולך לאמבטיה לנסות לגרד את זה. בבוקר. יש דברים שיכולים לחכות לבוקר, ביניהם הזפת ולכלוכים אחרים. בכל מקרה, עכשיו הזמן לפתוח בירה שנייה. סדרי עדיפויות!

בבוקר.

*~*

[Affaticato]

בבוקר. קם, משתין את הבירה בכיור, משתרך למטבח, מרתיח מים, משתין את השאריות בכיור של המטבח, פותח דלת, פולה עיתון, מכין קפה, מגרד בתחת, שותה קפה, חוטף כאב ראש, שותה הרבה מים, נשבע לא לשתות יותר בירה שמונה אחוז, לוקח אקמול, בולע בלי מים, נכנס למקלחת, נותן למים החמים לזרום, מגרגר, מתכנן איפה לקנות בירה בדרך חזרה מהעבודה, מסתבן, מגיע לרגליים, כפות הרגליים, מקרצף את ה…(ויסבראטן?) מרגיש בליטה, נזכר. קיבינימט! מאיפה אני משיג עכשיו נפט? אולי עם סכין יפנית זה ירד. אלא שמשהו מוזר: הבליטה גדלה. כן, אני בטוח. ממש. ויש לה בליטות זעירות משל עצמה.

מתיישב במקלחת, מכופף גב אל הבליטה, חייב לרזות. משונה. לא בליטות-בת הצמיחה הבליטה, אלא שערות. מעט עבות. חמש. האור באמבטיה חלש. להחליף ל-75 וואט. נראה שהשערות ירוקות. והבליטה בצבע חום-ירוק. זפת זה לא. לא?

[Agitato]

כבר שמעתי סיפורי זוועה. נקודות חן שהתחילו להתפשט וקיבלו חיים משל עצמן על חשבון המת. אני בן 39 ובחיים לא ביקרתי רופא. בקושי זוכר איך קוראים לקופת חולים שלי. מחפש את המספר, מצלצל לקבוע תור; יש חלון רק מחר. כל היום אני מנסה לשכוח, מזיע, מגרד בגרב, מחייך מעושה אל כולם, חוזר הביתה, מתקלח, מתגרד, בוחן, זה גדל, זה גדל, השערות התעבו, אני הולך למות, זה הסוף, זה יגיע מהר, מתקלח, מנסה לשכוח, מזיע, מתיישב מול הטלוויזיה, גומר ארבע פחיות בוואריה אדומה (אצל רומאנו היה. שלוש ב-12. קניתי שש), מזיע, נרדם. אולי חולם.

*~*

הרופא של קופת חולים, אחד דוקטור ציקוֹנוֹב, מביט בתמיהה על הבליטה, ואז עליי. ואז שוב על הבליטה. שצמחה עוד מאז אתמול. ומחזיר אליי מבט תמה, מוכיח: "בחור בגילך. רק עכשיו מגיעים?" הוא מחווה בידיו תנועה של ייאוש. "זה חייב לעבור ביופסיה." המילה הזאת. ביופסיה. שוב מזיע.

"זה הופיע רק לפני יומיים. לפני זה זה לא היה. לא היה שם כלום."

"שמע," הוא אומר, ספקני, "לא יודע איך קיבלת את זה…"

"בים. זה זפת."

הוא מביט עליי כמו על ילד שעשה במכנסיים. ועוד במכנסיים של מישהו אחר.

"לא… זפת זה לא… אבל… ופה אני חורג מהנהלים, אני חושב שאני יכול להבטיח לך שזה גם לא גידול סרטני." המילה הזאת. סרטני. האיש מפגר. הוא רוצה לחסל אותי? מזיע. "זה משהו שונה לחלוטין. אלה החדשות הטובות. החדשות הרעות הן שאין לי צל של מושג מה זה. בחיים לא ראיתי כזה דבר, ואני במקצוע כבר הרבה מאוד שנים. ומחובר לאינטרנט!" הוא הוסיף בגאווה. "גם זה הרבה מאוד שנים!"

נהדר – צרכן פורנו סדרתי מטפל בי. לפחות אפשר להניח שיש לו ציוד מודרני.

אבל מה שהוא שולף מהמגירה שייך לתחום הטכנולוגיה העתיקה – פינצטה. "אני הולך לשלוף אחת מהשערות על הדבר הזה, לשלוח למעבדה לאנליזה חלבונית של הזקיק. התוצאות מגיעות הרבה יותר מהר מביופסיה." שוב המילה הגועלית. "יומיים-שלושה ונדע מה קורה."

נכון לעכשיו אני עצמי זקיק. לתרופת הרגעה.

הוא נועל את הפינצטה סביב אחת השערות הירקרקות, שהמגע שלהן חלקלק, אזובי, ומושך בחופזה.

הכאב לא יתואר, ונע במהירות משסעת מהבליטה דרך הברך ועד לאגן הירכיים, למקום  בין שק האשכים לרקטום (גם לזה אין שם?! אזור בין החלציים זה לא שם, רק תיאור), ועושה שם שמות. ההרגשה היא כאילו הוא תלש לי חוט לטש שחיבר בין כף הרגל לצינורית השופכה, ובדרך החוצה צרב בגופרית את כל מה שנמצא בדרך. ואני ממש מינורי בתיאור. דמיינו שיש גם קרס קטנה בקצה החוט. שמשחררת טבסקו.

ולוהטת.

והוא מושך את כל זה דרך הבשר שלי.

אבל למה להכביר מילים – כואב. פשוט כואב.

*~*

[Disorientato]

בבוקר שאחרי לילה מסויט במהלכו חלמתי שאני נמלט מעשרות ספינות מלחמה ויקינגיות שמטילות בי עוגן, ומנסה לשחות לחוף ללא הצלחה, אני מתעורר ומגלה לא רק שהשערה החמישית התלושה צמחה בחזרה, אלא גם התארכה והתעבתה, כמו אחיותיה, ואם לא די בכך, הבסיס עליו הן יושבות התפשט. עכשיו אפשר לראות את כל הקונסטרוקציה מקצה החדר בעין לא מזוינת, או מהירח התשיעי של מאדים, אם אתם מצוידים בטלסקופ טוב.

ואלה החדשות הטובות.

החדשות הרעות הן שהבליטה החליטה שהיא אוהבת את המוזיקה שהגוף שלי משמיע, והזמינה עוד חברות למסיבה. עוד שלוש בליטות לא קרואות שוכנות עכשיו על החלק העליון של כף רגל שמאל שלי. אני לא מצליח להתעלף, אבל כשאני שב להכרה אני רואה שעכשיו יש משהו קטן גם סמוך לברך. וגם הוא חלקלק ודי נעים (כלומר מחריד) למגע וירקרק.

אני גוחן להסתכל מקרוב, ולא יכול שלא להבחין שיש לזה גם ריח מוזר, מלוח, קצת כמו צדפה או שרימפס, מה שעושה אותי רעב. אוחז בי דחף איום, מכריע, לאכול דגים או פירות ים. במאמץ רב אני נועל נעליים – השמאלית עולה בקושי ובכאב – ויוצא לחפש מסעדת דגים. המשימה קשה – יש רק מעט מסעדות דגים שפתוחות ב-07:47 בבוקר. וכשאני אומר מעט אני מתכוון אף לא אחת.

אז אני קופץ למעדנייה הרוסית הקרובה, וקונה שתי שקיות גדולות של ג'מבו שרימפס, ושימורי צדפות. ושקית קלמרי קפואים. וראש סלמון, שיהיה, לכל צרה שלא תבוא. הרגל מגרדת.

בבית אני פותח את שקית השרימפס בקריעה, הריח האלוהי מכה בנחיריי, ובעודי מהרהר באפשרויות ההכנה אני תוחב יד לתוך השקית, בהיסח דעת, מוציא שרימפס ומתחיל למצוץ. הו, זה טוב. לא עוברות עשר דקות, אולי כן, ואני מחסל שקית שלמה. חצי קילו. על הבוקר. שרימפס קפוא! בשלב זה אני מסתכן בניחוש פרוע: משהו לא בסדר. מצד שני, הרגל הפסיקה לגרד.

אני עייף מהלילה המוטרד, כבד מהשרימפס, מיואש מהמצב, אז נופל בבגדים למיטה לעשרים דקות-חצי שעה של נמנום, ומתעורר מלא תמיהה אחרי שבע שעות. אולי הייתי ממשיך לישון, ואולי גם לחלום, אבל הלחץ בנעל השמאלית מטריף אותי. הנעל מתקלפת בקושי, והגרב גדושה ותפוחה כמו אשכים של נער בן 16 שחזר הביתה ממסיבת סיום. כף הרגל כולה מכוסה בגידולים הירקרקים האלה, וגם חלק ניכר מהשוֹק, כמו גרב צבאית של אנשי צפרדע במלוא מובן המילה. רק הסוליה נקייה, מה שעוד מאפשר לי ללכת בלי להחליק.

אני נכנס לדיכאון שמוכר בספרות המקצועית כ"עצב שוקית".

*~*

[Apatico]

האדם מסתגל לטוב והאדם מסתגל לרע. מתרגלים. אם אתה מרוויח היטב, אתה לא מסוגל להתחיל לדמיין שלמישהו אין עשרים שקל. אם אין לך עשרים שקל, אתה לא מסוגל לקלוט שלמישהו באמת יש 270 שקל להוציא על כוסית וויסקי מיושן בפאב. אם לא כואב לך כלום, אתה לוקח את זה כמובן מאליו. אם יש לך איזה כאב מענה, מתמשך, אתה מסגל אותו כדרך חיים. אתה עומד למות – מילא. אתה ממשיך לחיות – שיהיה. טוב, רע, תעזבו אותי בשקט ותנו להמשיך לשלם מסים. אין רגל? נדלג על אחת במהירות מוגברת. אין עיניים? נגשש את הסביבה בלשון. יש שלוש ידיים? נרבה לצאת לקונצרטים. במבט שטחי נראה שהאנושות סתגלנית, מיטיבה להתמודד עם כל תנאי. גמישה. אלא שזה לא המצב. האמת היא שהאנושות בהמה מטומטמת. שימו לפניה איזה אבוס שלא יהיה, והיא כבר תאכל בתיאבון את מספוא הגורל. זאת לא התמודדות; זאת כניעה.

והנה, גם אני בהמה מטומטמת. עבר פחות מחודש מאז שזה התחיל, הגוף שלי מכוסה כולו עלעלים משתרכים, ירקרקים, לחלוחיים, מלוחים, סרחים, ספחים, ואני מוצא את עצמי מלטף, מסבן, מסיט לאחור ומסגנן את סבך האצות הזה.

כן, אלה הם עלים משתרכים של אצה. ואם הייתי שותל אותן באדנית, הייתי מרוצה מקצב הצמיחה שלהן. אלא שבמקרה הזה האדנית היא אני, ואני לגמרי לא מרוצה מהשגשוג המתארך שלהן; בפרוליפרציה הזאת מוטמעת הטענה העלבונית שאני גדוש זבל אורגני . העיניים שלי – הדבר היחיד שנותר ממני – מביטות בי דרך המראה בפקפוק, מתחת לגבות שוטונים ירוקים קטיפתיים שמחוללים בתמימות לקצב זרמי האוויר.

*~*

מי שעלה על כך שאצה הפכה אותי לנחלתה היה אַלגוֹלוֹג מהמכון לחקר הימים בחיפה, אחד פרופ' זוּלְפִיקַר אַרְמָדִילוֹס, שאמו הייתה הודית מוסלמית, ואביו ספרדי אגנוסטי (הוא, שהתגייר, טרח לספר לי), ושכתוצאה מכך צבע עורו היה עמוק ואחיד, אבל עיניו היו שונות בגודלן, אחת צרת-אופקים ומוגבלת כספר קדוש, השנייה מביטה אל האופק כמחפשת את המפץ הגדול. דומה היה שזאת מביטה פנימה, לאיזו נקודה מדיטטיבית בתוכו, ואילו האחרת צופה הלאה, קדימה, הרחק, לכל מקום אפשרי; אחת מקובעת והשנייה מרצדת. אם לא להסתבך יותר מדי עם מילים אלגנטיות, הוא היה פוזל. דמיינתי אותו מניח תפילין; זה בטח נראה כמו אשליה אופטית: קובייה שחורה בין שני עיגולים בגודל שונה.

כולו נלהב, אפשר אפילו להגיד שמח, קולו ציפורן חודרנית, מנופף במרץ בידיו ומתרומם בהתלהבות על הבהונות כל תחילת ואמצע משפט כמו להדגיש את הפעמה הראשונה והשלישית, כשמאחוריו מצגת היפראקטיבית, קליפ קצבי של תחלואיי שדומה כי הוקרן ישירות ממוחו למרות שבוודאי עמל עליו רבות לפני הפגישה, הוא פצח בהסבר מפורט להכאיב ומיותר ברובו של המצב שלי, של מֵי הכרפס שבהם נטבלתי. הרושם שלי היה שהוא תיאר זבוב כמי שמתאר לווייתן.

לא הייתי זוכר אפילו מילה, לכן הצטיידתי בטייפ מנהלים והקלטתי את המונולוג הפרמקולוגי הזה, את פרץ השיגעון המילולי של האיש התמוה הזה, שמדי פסיק נשרו מכיסיו עטים וניירות:

[Molto agitato; scientifico]

"מה שיש לנו פה מעט משונה… קיימת אצה אוסטרלית בשם Durvillaea Potatorum, המוכרת להדיוטות… טוב, לפחות להדיוטות שיודעים משהו על אצות, בשם Bull Kelp, אצת השור, אם תרצה, למרות שאני לא יודע מה מקור הכינוי העממי הזה. זאת אצה שבדרך כלל נאחזת בסלעי גרניט כשהיא נשטפת אל החוף, אתה מודע לדבר, הזה, גרניט, נכון? ממש תוקעת בהם קרסים, עוגנים – מעין שורשי אחיזה שנקראים holdfast, שמצוידים במעין דבק חלבוני – והופכת לחלק אינטגרלי מהם; האחיזה העזה עוזרת לה לשרוד גאויות וסערות וכולי, אבל המדע עוד לא יודע לענות למה היא בכלל מתנהגות באופן הזה מלכתחילה. סוג של התיישבות לא חוקית, אני מניח. התנחלות, אם תרצה. אתה אדם פוליטי? הדוּרוִילֶיאָה שייכת לקבוצת האצות החומות, אבל הבסיס שלה ירוק, צהבהב למעשה. צבע נעים… אם אתה שואל אותי…. אה… כן… אה-חי, בכל אופן, אני עוד לא זכיתי לראות כזה דבר, אבל ה-fronds שלה, העלים, מגיעים עד לאורך של שמונה מטר, יש טוענים עשרה, שזה אולי נשמע לך איום ונורא, אבל זה ממש כלום בהשוואה לאצות מסיביות שהעלים הנשרכים שלהן מגיעים לאורכים של עד מאה מטר. מאה! העלים האלה, שלך, גדלים לרוב בקצב של ארבעה-עשר סנטימטר ביום, אבל אצלך איכשהו זה מתבצע באיטיות רבה יותר… אולי משהו שאכלת. קצת חבל…

"עכשיו… גם פה הסיבות נסתרות מבינתנו, במיוחד כשאני מביט בך ולא רואה שום דבר מיוחד, אבל נראה שהאצה הזאת החליטה לדבוק בך, להיצמד אליך, לבנות עליך את המעוז החדש שלה. אולי זה משום שלך יש תכונות נייחוּת של סלע, ואולי זה כי הסלעים של היום הם כבר לא מה שהיו… שוב, אין לדעת. הכול ייתכן. אולי זה אפילו שלב באבולוציה שלהן, ושאתה מין, נקרא לזה, חברת הובלות של החוליה החסרה שלהן או משהו דומה, אמצעי המעבר שלהן מהים ליבשה, בדומה לתיאוריית הקוף הימי, רק שפה אני רואה לפניי קוף יבשתי.

"אבל בוא לא נרד לפסים אישיים. הבה נדבר על פוטוסינתזה, תהליך פלאי שכיום אתה חווה אותו על בשרך, אם עוד יש שם בשר מתחת. יש? עזוב. עצם זה שאתה מוגדר מעתה ואילך כיצור פוטואוטוטרופי, שלא זקוק לתרכובות אורגניות ממקור חיצוני כדי לייצר אנרגיה, הוא מצב שיש לו שני צדדים – מצד אחד, אתה לא נצרך יותר לרכישת אוכל! – אתה מייצר אותו יש מאין, מנקודת המבט האנושית, שאני כבר לא בטוח שאתה מסוגל לסגל אותה יותר… תחשוב איזה חיסכון אדיר זה: שמש, פחמן דו-חמצני וקצת מים ואתה מסודר; עם סודה אתה בכלל אלוף! … מצד שני, אורגניזמים פוטוסינתטיים מהווים מקור אנרגיה זמין לכל היצורים החיים, כלומר אתה בעצמך הפכת להיות מזון. אני מקווה שאתה רואה את האירוניה בכך שאתה גם מייצר לעצמך אוכל וגם נחשב לאוכל. אה-חִי. אבל, ופה זה מתחיל להיות ממש מעניין, המצב מורכב אפילו יותר, מפני שאצת השור (ויש לנו עוד ספק קטן, כי ייתכן שמדובר בכלל באצה ששמה 'אנטרקטיקה'), מהווה מקור לאלגינט ולתוספי מזון. כך שאתה מזון שמייצר לעצמו מזון ושמממנו מייצרים תוספי מזון! לא גאוני?! ולא רק זה – אפשר גם לנגן בעלים האלה כמו בחצוצרה!

"שמע, אתה יכול להיות גאה בעצמך – אצות מפיקות את רוב החמצן שאנחנו נושמים; אתה מקור חיים. לא רק זה: בזכותכן בכלל מתקיימים פה חיים; שלושה מיליארד שנים שאתן פה, אתה מבין איזו מורשת יש לך?! ואם לא די בכך, חלקות של דורויליאה פוטטורום מכלכלות או לפחות תומכות בביו-מסות משמעותיות בהרבה מכל מערכת אקולוגית ימית אחרת. לא גדול?! אה-חי. אבל אם יורשה לי הרהור ביני לבין עצמי, גם אם בקול רם, קצת חבל שזאת לא כלורלה. או לפחות ספירולינה. אם, כמובן, במידה ש, ואם אכן מדובר, באצה. ייתכן שמדובר בפרוטיסט – שזה לא ממש צמח, קצת יותר קרוב לממלכת החי, אורגניזם עם מבנה ביולוגי פשוט, שלא נאמר פרי-מי-טי-בי.

"עכשיו תקשיב טוב, כי יש משהו שאתה חייב להבין, וזה חוק שלושת החצאים: החוק הזה קובע את היחס בין המשקל הממוצע של הצמח (P), לבין צפיפות הצמיחה של הצמח (mP2), בכל חלקה שחלקיה שווי-גיל, מונוספציפית, שבה נמדדים השטח (k), הנפח (a) והשטח-נפח (ak), בהשוואה לארבעים ושבע חלקות ימיות אחרות, מונו או פְּלוּרוֹ-ספציפיות (ak47), המצויות באזורי אקלים זהים. 47 משום שזהו המספר האקראי הדו-ספרתי הנפוץ ביותר ביקום (ברגמן, 1965). כן, כן, תתחיל להביט סביבך, ותראה ש-47 מופיע יותר מכל מספר אחר. הנה, על אמנת ז'נבה חתמו במקור 47 מדינות; לסדאם חוסיין היו 47 מקלטים נשיאותיים; יחס האורך לרוחב של גשר הגולדן גייט הוא 47:1; לכל תא בגוף האנושי יש… ניחשת, 47 כרומוזומים; ליתוש יש 47 שיניים; יפן מחולקת ל-47 אזורים פוליטיים, כולל אוקינאווה, כמובן; לפי סקר גאלופ משנת 1991, 47% מהאנשים מאמינים שאלוהים ברא את העולם; רק בגיל 47, עם מחכים לגודו, זכה סמיואל בקט להכרה; שלא נדבר על זה שכרגע הזכרתי את המספר 47 יותר מכל מספר אחר שהזכרתי עד כה, אם בכלל הזכרתי מספרים. הזכרתי? כן? לא? חה, אה, אה-חי, אני צוחק, כמובן, זאת לא הוכחה בפני עצמה, אם כי אני מניח שזה מצטבר. זה מצטבר! (מלצל, 1816).

"איפה היינו? אה, כן, בכל אופן, היחס המתקבל קובע את התרומה האקולוגית של הצמח, כאשר W = המשקל הממוצע של הצמח,  k = הקבוע המתייחס ליכולת של החלקה להתרחב, ואילו d = צפיפות הצמחים באוכלוסייה. כך, באוכלוסייה שעוברת הקלשה תלוית-צפיפות, C הוא היחס בין צפיפות הצמח לבין המשקל הממוצע שלו, והתוצאה היא תמיד, אבל תמיד, C=3/2, ומכאן שמו של החוק (הודג'קינס, 1985).

"אלא שמה הבעיה? שאתה, בתור יחיד, שלא מתרחב, שלא צפוף, שלא מאכלס שום דבר מדיד, מהווה הפרה חמורה של החוק! אתה שינית סדרי עולם! אנחנו, הפאקולוגים, או בשמנו המודרני אלגולוגים, עובדים מאות שנים וחוקרים ובודקים ומזיעים ומתאמצים ומתאמים ומתייעצים ושוחים וצוללים וקוראים, ואז אתה בא, והורס את הכול. הכול! אני מקווה שאתה גאה בעצמך." סיים בנימה של בוז, תוכחה והטלת רפש.

שאלתי: פה חיפה. איך זה הגיע מאוסטרליה?

ענה: "מי יודע – תנועת יבשות, נדודי עמים, זרמים חמים… יש תקדימים בהיסטוריה. בכל מקרה זה הגיע, ומשום מה החליט לדבוק בך. אם זה הביטוי הנכון. אתה צריך להפיק מזה את המיטב."

ואני: להפיק את המיטב?! מה כבר יכול להיות טוב בזה?

והוא: "הכול מצוי במחשבה. זכור מה שאמר אדלר: אף חוויה אינה הגורם להצלחה או לכישלון. אנחנו לא סובלים מהלם החוויות שלנו, ממה שמכונה טראומה – אבל אנחנו עושים מהן מה שהכי מתאים למטרות שלנו. אז הנה. הכול תלוי בדימוי שאתה יוצר לעצמך. אל תחשוב על האצה כעל אויבת, אלא כעל ידידה. מאהבת, אפילו. תן לה שם. שם אוסטרלי. קיילי! כן, תלטף את האצה ותחשוב על קיילי מינוג!"

האיש מטורף. הוא גוֹגוֹל-אף. ולמה הוא מצטט נגני מפוחית?!

בטון מפויס אני: והשורה התחתונה?

"תשמע, אתה בריא. יכול מאוד להיות שבריא ממה שהיית אי פעם. האצה מזינה אותך, מחזקת אותך, מתחזקת אותך, מגוננת עליך, ובסופו של דבר אי אפשר לטעון שיש פה איזה נזק בריאותי לטווח ארוך, או אפילו משהו שיכול להיחשב כמחלה בטווח הקצר. מביטוח לאומי לא תקבל כלום. המשקל הממוצע של אצה מסוגך, כאשר היא רטובה ובמלוא אורכה, הוא 75 קילוגרם. מבחינה דיאטטית יש לי הרושם שעשית עסק טוב. במילים אחרות, מדע הרפואה לא יכול לעזור לך, כי אין במה לעזור לך. אם יש לך בעיה, וזה בספק, היא בעיה אסתטית. משהו ברמה של הסרת שיער. קוסמטיקה. מותרות. פינוק. אדוני מפונק, ומבזבז זמן יקר על חשבון חולים אמיתיים. נבקש ממך בכל לשון לא להטריד אותנו יותר."

*~*

[Perturbato]

כל זה דלף לתקשורת, עם צילומי-סטודיו של מגלה האצות הרטורי, אלא מה, ואז התחיל אחריי חיזור טלפוני כל כך אלגנטי, שהרגשתי נינוח כמו גמל שלמה שלא מצליח לגמור; כולם הפכו לציידי הגולגולת של זִרמת הסיפור הזה.

שני היומונים הפופולריים הבטיחו שער במוסף סופשבוע, וכדרכם הגו כותרת זהה: "אובד אצות".

המקומון הבטיח כתבת שער עם הכותרת "חבר המואצה".

העיתון האנין הגה כותרת יותר מעמיקה: "אצת אחיתופל".

ג'רוזלם פוסט רצו להכין כתבה עם הכותרת The Weedoer.

רשת מסעדות אוכל יפני הציעה לצלם איתי קמפיין שבמסגרתו אני מגולגל באורז, "אינסייד אאוט"; רכבת ישראל הציעה לי להשתתף בקמפיין "אצה רצה הרכבת"; השדרן הנוירוטי מהרדיו הציע לעשות איתי שעה שכולה גידופים נגד הממסד הרפואי – "דברי נאצה"; חברת ביגוד בינלאומית הציעה להריץ איתי קמפיין פרובוקטיבי בשם "מסתרי האורגניזמים"; יזם עשיר רצה לפתוח איתי חנות בגדי ספורט שמיועדת אך ורק לנשים שרצות על החוף ולקרוא לה "אצות ים", אבל בסוף לא היה בטוח שזאת לא נישה נישתית מדי; חב"ד חשבו לשדך אותי לקמפיין "אוצו אצה ותופר". בהתנדבות; שבועון טבע בריטי הציע לי כתבה בעמודים הפנימיים עם הכותרת Kelp – I Need Somebody; זמרת רוק דיכאונית כתבה עליי שיר בשם "צמחים ירודים," ושאלה אם זה בסדר. אמרתי לה שתבוא ותשמיע לי, והיא באה והשמיעה לי, אז עשינו סקס, והיא אמרה שזה העשיר את הפרספקטיבה האמנותית שלה, ושהיא תמיד הייתה צמחונית, אבל עכשיו תפסיק לאכול גם צמחים, כי גם להם יש חיים. "אני בכלל לסבית," יידעה אותי לפני שיצאה בטריקה.

והייתה חנות חיות. וחברה לניקוי בריכות. ועסק לפיתוח מהיר של תמונות (ניחשתם – פוטו סינתזה), ופתאום כולם נעשו מומחים לאצות, ובאינטרנט הקימו אתר של הימורים מתי אני אמות, והיה גם איזה גולש גרמני ששלח מייל לבדוק אם אולי בא לי שישלם עליי כרטיס טיסה, ואז אוכל להתארח אצלו, כל ההוצאות עליו, ובסופו של דבר הוא יבתר ויאכל אותי חלקים-חלקים, כשחלק מהזמן אני עדיין בחיים, והבטיח לצלם את כל זה לבלוג שלו, Kanniblog, ולעשות ממני סעודה אחרונה ולהפוך את זה לקליפ מקוון עם מוזיקה של להקת רמשטיין. אמרתי לו שכן, בתנאי שקודם הוא יגיע לפה ואני אכניס אותו לחד-תא מבודד עם שמעון ויזנטל כשברקע מוזיקה של אריק איינשטיין. לא שמעתי ממנו יותר. גרמנים לא מבינים בדיחות.

אנשי שמאל ביקשו שאסביר בחוגי בית שהכול אשמתו של ביבי. אנשי ימין רצו שאטיף שהכול בגלל אוסלו. איש מפלגת המרכז המתון צלצל ושאל אותי אם יש לי רעיון איך למשוך אנשים כמוני למפלגה שלו, כי הוא ושני חבריו לתנועה חושבים שיש לזה פוטנציאל. מישהו עם מבטא התקשר ואמר שהוא מהחמאס ושהם לוקחים על זה אחריות. הצמחונים השתמשו בי כדוגמה חיה לכך שאנחנו והצומח אחד הם, ומשום כך אסור בשום אופן לאכול בשר. אוכלי הבשר התריעו שהצומח מתכוון לטרוף אותנו, ושמשום כך יש להמשיך לאכול בקר.

שאלתי איפה ההיגיון בטענה הזאת.

"ההיגיון," אמרה הדוברת החדשה של העמותה החדשה תנו לפרות בראש, "בזה שפרות אוכלות עשב, אז הן הורגות את האויב."

"אם הן הורגות את האויב, זאת סיבה מעולה לא להרוג אותן."

"לא, תבין – אם לא נהרוג אותן, לא יהיו פרות!"

"לא מבין."

"תראה – מבחינה אבולוציונית, טוב לפרות שנמשיך לאכול אותן, כי אנחנו גם מרבים אותן, כלומר מעצימים את המספר שלהן על פני כדור הארץ, וזאת הרי המטרה האבולוציונית של כל יצור חי. נכון שאנחנו מרבים אותן כדי לאכול אותן, אבל מפרספקטיבה אבולוציונית לא משנה מה קורה לפרט, אלא מה קורה לגזע כולו. והגזע, במקרה הזה, משתמר. אם לא היה לנו צורך בפרות, הן כבר מזמן היו נכחדות, ואם הן היו נכחדות לא היה מי שיאכל את האויבים שלנו. אהה! הבנת?!"

אמנם מצאתי כנראה שידוך לאלגולוג, אבל לא הבנתי כלום. כנראה שאני באמת צמח ירוד.

ואולי לא: התקשרו אליי ממֶנְסָה, ארגון האנשים הנמצאים בשני האחוזונים העליונים של האינטליגנציה, גאונים, זה נקרא, ואמרו שחסר להם דובר, כי הקודמת ברחה לחו"ל עם צייר ששמו שתיים (נדמה לי שזה מה שאמרו; הקו היה משובש; יש בכלל שם כזה?); שלחתי להם מייל בזה הלשון:

רציתי לדעת מהו רעיון החברות במנסה – האם יש בכך רק משום סוג של צל"ש שנענד על מדי הנפש, או שמא יש בזה יותר?

יתרה מכך – מי ערב לי שדווקא אלה שחולקים עמי מנת משכל דומה (את זה עוד יש להוכיח, כמובן), יהיו אנשים כרוחי ובעלי תחומי עניין כשלי?

לצורך המחשת הנקודה שלי, אשאל מה היה קורה לו היו מקימים מועדון של בעלי איי-קיו של 98-105. האם כל החברים היו נהנים זה בחברתו של האחר? תראו מה קורה בקרב השכבה הרחבה של בעלי מנת המשכל הממוצעת: מעטים מסתדרים אחד עם השני.

ועוד – הכרתי רבים שהיו גאונים בתחומם, אבל דבילים מוחלטים בכל שאר התחומים?

האם נשיא/ת המועדון שלכם הוא בעל מנת המשכל הגבוהה ביותר, או שמא אין אצלכם היררכיה שכזאת? אם לא – למה? ואם כן – האם נערכות בחינות תלת-שנתיות, לדוגמה, על מנת לבדוק אם לא חלה התדרדרות במצבו השכלי?

 בתמצית מוחלטת: על מה אתם מדברים כשאתם נפגשים, והאם בכלל חייבים לדבר על זה?

כל העסק תמוה בעיניי עד מאוד.

כשענו ברצינות ("נשמח לענות על כל שאלותיך, אלה ואחרות, בעת המפגש"), הגעתי למסקנה שמדובר בחבורת מטומטמים.

*~*

[Fantasticamente]

בחלומותיי… בחלומותיי אני שקוע עמוק במים, גְליף-חרטום של אונייה טרופה, עלֵי האצות שעל גופי מסתלסלים בשלווה, ודגים כחלחלים פְּסוּסים מנקרים אותי. הם מנסים לאכול מעליי את האצות, ללא הצלחה. אני מביט בהם, הם מביטים בי, צפים וצופים, ובסוף הם מתייאשים וממשיכים הלאה. אני נותר לבד. רק אני, האצה המכסה אותי מתבדרת, טלטול הזרם, השקט המחריש והריקוע המשתנה תמידית של השמיים מעל. שקט… שקט… דממה… ואז בוקעת את המים צפירת יום הדין של אונייה, נמוכה בשש אוקטבות מהתו הכי נמוך שמסוגלת אוזן האדם לקלוט, צל גדול נופל, הכול מחשיך ומקדיר, ועוגן אדיר מתקרב אליי מלמעלה במהירות מחרידה, משפדת.

אני מתעורר.

אני מתעורר באקווריום ענק באמצע קומת המזון של מרכז מסחרי ואני ירוק מתנפנף, מסתלסל, אצתי, לחלוחי, ז'קט-פרנזים הלוצינוגני של מאה בוקרות שמנסות לפלצר את אצת השור הזאת.

ללא הצלחה.

*~*

[Instabile]

מתקשרים מאחד הארגונים הירוקים. אני מנתק.

חבר עם שאיפות כלכליות שולח מייל להודיע שהיפנים מתעניינים לקצור אותי. מסתבר שנוצר שם ביקוש רב לאצות שניזונות על בשר אדם, ושהם מוכנים לשלם סכומים גבוהים.

גמד מתגנב מאחורה ומנסה לנשק אותי. מנוול. אימצתי אותו בתור ילד – או בתור אבא, אני לא זוכר – ועכשיו הוא מנסה עליי את הסטייה הננסית הזו, את גילוי העריות המיניאטורי הזה. מילא, עוד כמה ימים הקרקס עוזב את העיר.

סחרחורת איומה אוחזת בי.

אני חושב שיש לי נפילת כלורופיל.

ארז אשרוב

גרסת פי-די-אף

תגיות:

11. תעתיק

6 ביולי 2012

יום ראשון, 8 בפברואר

משהו משעשע קרה לי היום עם המחשב. למעשה זה התחיל כבר אתמול, אולי אפילו לפני יומיים, אלא שלקח לי זמן להבחין בתופעה; בהישנותה, ליתר דיוק. בתחילה האשמתי את העייפות שלי ואת ריבוי השעות מול המסך, הידיים על המקלדת:

אותיות התחלפו.

אותיות שכנות התחלפו, כאלה שקל ונפוץ להקיש עליהן בטעות: ג' התחלפה ב-ד', I ב-ו', צ' ב-מ'. אז תיקנתי. אבל רק היום, לקראת ערב, הבנתי שהתקיים ריבוי מוגזם של התרחשויות כאלה, ושלא כל פעם שאני מתקן זה עובד כמו שצריך. התחלתי להקליד לאט: ג' לחצתי – ד' הופיעה על המסך; צ' הקשתי – מ'. אז זה לא אני. משהו במקלדת, או אולי במחשב. נדמה היה לי שקראתי על זה משהו לפני כמה ימים, בבלוג מחשבים.

חיפשתי באינטרנט "באג אותיות מתחלפות" (למעשה הקלדתי "דאג אןתיןת בתחלפןת") וגיליתי שזה וירוס. מצחיק. שמרתי כמה לינקים לאתרים עם כלי הסרה לווירוס, אבל היום אני כבר עייף מדי. מחר אוריד ואפעיל ואנקה.

יום שני, 9 בפברואר

את השעתיים הראשונות של העבודה בבוקר בזבזתי על התקנת כלים, הפעלתם, מילוי אחר הוראות, כניסה לספריות, מחיקת הכלים מהמחשב, ניקוי מסד הנתונים, סריקות וכן הלאה. שום דבר לא עבד. התחלתי להיכנס ללחץ: המכסה היומית כבר ניזוקה בגלל ההתעסקות עם הכלים שלא הועילו. החלטתי לא לבזבז זמן נוסף בחיפושים מעמיקים יותר ברשת. נשאיר את זה למחר. את שאר יום העבודה העברתי בהקלדת האותיות ההפוכות כדי להקליד את אלה שאני באמת רוצה. אפשר לשרוד ככה עוד יום; רק שלושה צמדים שקל לזכור.

יום שלישי, 10 בפברואר

משך שעה חיפשתי תיעוד יותר מדויק של התופעה ופתרונות לה ברשת, ולא מצאתי. חזרתי לעבוד. זה היה מעט מסורבל, אבל התנהל בקצב סביר שהלך והשתפר ככל שהתרגלתי להצלבת האותיות. רק שבאמצע היום התחילו עוד אותיות להתחלף, והפעם לא שכנות, אלא רחוקות: ף התחלפה ב-ש', ץ ב-ק'. עשיתי עוד חיפוש שווא באינטרנט – בלי הפרמטר של "אותיות סמוכות" – שגם ככה לא העלה שום תוצאות חדשות. חזרתי לעבוד. למדתי להחליף בהקלדה גם את שני הצמדים החדשים, אבל בגלל המרחק בין האותיות והבלבול היגע שהחל להשתלט עליי, זה היה מתסכל, איטי, ובסופו של דבר מטריף. קיוויתי שמחר יימצא פתרון.

יום רביעי, 11 בפברואר

רע. פשוט רע. עוד אותיות מתחלפות. ל' ב-ע', ת' ב-ג', ס' ב-ח'. אחרי שצרחתי בכעס במשך חצי שעה – אולי יותר, הזמן טס כשאתה באמוק; אין דבר שמוציא אותי מהכלים יותר מבעיות מחשב – מצאתי מוצא, כפי שקורה לעיתים קרובות כשהאדם נכנס ללחץ קיצוני. כל היום הקלדתי כרגיל, תוך התעלמות מהטעויות, ובסוף העבודה עשיתי דבר פשוט למדי שהתאפשר בזכות העובדה שנראה כי סימני הפיסוק לא מושפעים מהווירוס:

ג' החלפתי ב-+

ן החלפתי ב-{

צ' החלפתי ב-}

ף ב-[

ץ ב-[

ל' ב-~

ת' ב-\

ס' ב-/

ניצלתי סימנים שמטבע הדברים לא מופיעים בטקסטים שלי. אחרי ההחלפה הזאת הרצתי עוד כמה פקודות החלפה:

+ ב-ד' (ג')

{ ב-ו' (ן)

} ב-מ' (צ')

[ ב-ף (ש')

] ב-ץ (ק')

~ ב-ע' (ל')

\ ב-ג' (ב')

/ ב-ח' (ס')

ניצחתי את הממזר! ניצחתי!

יום חמישי, 12 בפברואר

על הבוקר גיליתי שה-י' התחלפה עם ה-ט', והתחלתי לאבד עשתונות. לא רק אות אהו"י שלישית, אלא גם ה-H של פקודת Ctrl-H שמאפשרת לי להסתדר איכשהו. את הטקסט היומי שלי, שהסתכם בשורות המועטות הללו, שוב הקלדתי כרגיל, רק שבסוף החלפתי את ה-י' (ט') ב-< ואת ה-< ב-ט (י') ולהפך, בנוסף לכל ההחלפות הרגילות. המוח התחיל לשרוף לי. אני לא אוכל לחיות ככה. אני מתקיים מכתיבה, זאת לא צורת עבודה, נגמרים לי סימני הפיסוק ושאר הסימנים שלא מופיעים לרוב בטקסטים שלי, ואם המצב יחמיר ייגמרו לי אפשרויות ההחלפה. אצטרך ללמוד את כל המקלדת מחדש, לשנות את ה-qwerty השד יודע למה.

למה פתאום אני חושב על נבוקוב?

באמצע היום נזכרתי במחשב הנייד הישן שלי, ששוכב בחדר ההלבשה. הוא לא נדבק! הפעלתי אותו, הפעלתי את מעבד התמלילים, והכול היה בדיוק אותו הדבר: אותם עיוותים, במחשב לא מחובר לאינטרנט עם גרסאות ישנות של מערכת ההפעלה ושל מעבד התמלילים ושל הדפדפן, שגם בו ההקלדה הפכה בלתי אפשרית. זה לא ייתכן! המחשב הזה לא חובר לרשת מזה למעלה משנה, וכשכיביתי אותו בפעם האחרונה הכול היה מושלם! איטי כמו מכונית של זקנה שנוהגת תוך ניסיון להיזכר בפעם האחרונה שעשה סקס, אבל מושלם.

יום העבודה הלך לי ממילא, אז  יצאתי לחנות מחשבים בקניון. הלכתי לדלפק התצוגה, בחרתי מחשב, הקלדתי – אותו אסון. מחשב אחר – קטסטרופה זהה. מחשב שלישי ואחרון בתצוגה – זה סופי: הסדר הישן נחרב. אין תקווה. שריד רופס של שפיות כיוון אותי לחנות החדשה של אפל. מקינטוש! אני אקנה מק! הם שונים בתכלית מהמחשבים הרגילים. אבל המחשב הראשון שניסיתי הבהיר שאין לי שום תקווה – בדיוק אותן התופעות.

אין לי ברירה אלא לפסול את האפשרות שמדובר בווירוס. זה לא הגיוני. וכמובן שהמקלדות בסדר והמחשבים תקינים, כי נראה ששאר העולם לא מתלונן. אז? זה חייב להיות אני! זה משהו בי! כן, אפילו כשאני מקליד לאט ההתחלפויות מתרחשות, כך שיכול להיות שזה משהו שהאצבעות שלי משדרות למקלדות, אות מסוים בתוכי שמשבש את הפעולה האלקטרונית הנורמלית שלהן. קצר פנימי. זה חייב להיות אני – הרי לא ייתכן שכל המחשבים בעולם דפוקים ורק אני בסדר. חשמל סטטי? מרחתי כמות לא סבירה של קרם לחות על כפות הידיים ודבר לא השתנה. אנרגיה אחרת? חבשתי כפפות גומי וגם זה לא צלח.

ייתכן גם שמדובר בעניין פסיכולוגי. כנראה שהתיעוב שפיתחתי כלפי הכתיבה כל כך עמוק, שחלק לא מודע בתוכי ממאן להמשיך עם הדבר הזה, להמשיך להתנסח, לנֶצַח להרכיב משפטים ולבנות חומות מעורערות של מילה אחר מילה. כך שכתוצאה, אולי משהו עמוק יותר השתבש – הקשר בין הידיים שלי למוח. אולי אני רק חושב שאני רואה על מה אני לוחץ, ולמעשה המציאות שונה לחלוטין. יש מקלדת אחת בתוך ראשי, והיא מקרינה את בבואתה על מקלדות שאר העולם. מקרה קלאסי לאוליבר זקס.

ואולי זה וירוס בתוכי, אמיתי, לא של מחשבים, או עקיצה! עקיצה! קראתי פעם על עכביש… גלגלני, עכביש גלגלני (Plesiometa argyra), ששמו ניתן לו בזכות יכולתו המופלאה לארוג קורים שהם עיגול מושלם. האויבת הגדולה שלו היא צרעת טפילית, שעקיצה שלה גורמת לשיתוק זמני של העכביש. את זמן האינרציה שלו היא מנצלת להטלת זחלים על בטנו, במקום שאליו הוא לא מסוגל להגיע. כשהוא מקיץ, החיים חוזרים למסלולם הרגיל.

או לפחות זה מה שהוא חושב (צחוק מרושע ברקע).

כי זחלי הצרעה מחוררים חורים זעירים בבטן העכביש וניזונים ממיצים המופרשים דרכם. רק המחשבה מונעת ממני להעיז להביט בבטן; אולי יש שם משהו. אבל הזחלים זה רק סימפטום חיצוני משני: בתום שבועיים קורה הדבר הכי משונה בעולם, מבפנים – מוחו של העכביש, שברוב ימות השנה טווה מבנים ארכיטקטוניים סימטריים מאין כמותם, מפסיק לתפקד כיאות, ובמקום לשרטט קורים מעגליים מושלמים, בתהליך שמצריך חמישה שלבים, עובר לתפקוד דו-שלבי וכתוצאה מכך בונה, כנגד רצונו, במקום קורים עגולים מעגול, מין מבנה מכוער ודוחה שישמש את הזחלים למגורים אחרי שהעכביש ימות – והוא ימות, שלא יהיו ספקות – גנים תלויים הרחק ממלתעותיהן התאוותניות של הנמלים שעל הקרקע, שהתשוקה לבשר זחלים עסיסי משבשת את דעתן. בקיצור, הזחל הורג את העכביש כדי שיבנה לצאצאיו דיור מוגן. אבל מה תרוויח צרעה ממותי ומשיבוש מקלדתי? אני כבר על הקרקע, והנמלים שבתוכה מחכות לעונה האביבית המגרדת.

עוד אופציה, ייתכן שאני אמור להקליד ככה – שזאת תשדורת מחייזרים, מנשמות מתות, אני לא יודע, מישהו שמכתיב לי משהו, אולי אני מתקשר ובכלל לא מקליד בעברית, אלא בטרנסליטרציה, תעתיק של השפה שאותה אני שומע, וכל מה שצריך זה להמיר את התוצאה לשפת המקור ולדעת מהו המסר. אני יודע שזה לא נשמע הגיוני, אבל אולי זאת רק תחילתו של תהליך; אולי אני עוד לא רואה את התמונה השלמה, בגלל שזאת רק ההתחלה, התוויית קווי המתאר שלה בעיפרון.

הקדחת המחשבתית הזאת מצליחה להרגיע אותי, באופן פרדוקסלי: זה שאני מצליח לחשוב על כל האפשרויות האלה הוא דבר טוב – זה אומר שהדעה שלי עוד לא התערפלה סופית. אני מסוגל להתמקד ברעיון ולפתח אותו ולדמיין אותו. מצד שני, אם אלה הרעיונות שעולים על דעתי, ילדותיים ופנטסטיים, אולי כבר אבדה דעתי ונטרפה מחשבתי והכול גמור. אבל יש סיכוי, בהחלט יש סיכוי, שמחר בבוקר אקום והסיוט ייגמר, שהחיים יחזרו למסלול, שאוכל להתפרנס, שאצליח לנשום. אופטימיות היא מידה חשובה. אופטימיות!

החם להלה[ {} טפטענרע

מלג שדטנמטח*  אנלשדףשדגךצPט Gכאעדלאךלחחע!

אכעע אניבםפשדגט?

בךלםפ!

בךלםפ!!!

א"א

גרסת פי-די-אף

חשוב לי שתדעי שאחרי שנפרדנו
לא בכיתי.

ירדתי אל המזח לבלות ולעשות שַׁמּוֹת בזונות של הגדה המזרחית ובשוּמוֹתיהן; השתכרתי עם מלחים וקעקעתי בהם את דיוֹ זעמי; שתיתי אַבְּסִינְת עם פּוֹל אלוּאר, התקרנפתי עם יוֹנֵסקוֹ ועם איליה קזאן; את קרב האִגרוף עם אלכסנדר פּן הכרעתי בבעיטה; ירדתי אל שובר הגלים וצרחתי תסכול על הים המובס שגליו התרככו ונסוגו בכלימה; תלשתי רגלי סרטנים בתקווה שסופסוף יתחילו לפסוע נכון. כשלתי; חבשתי אצות וליקקתי מדוזות; זריתי חול בעיניי עד שהחול היה לזרא בעיניי; מהשֵפֶל בניתי ארמון מלוח – זאת הייתה עונה של גאות בענף הבנייה.

אבל לא בכיתי. שתדעי לך שלא בכיתי.

טיפסתי על ההר בציפורניים שלופות שהעמיקו לחדור; קרעתי אורנים משורשיהם ובשיניים קלופות פיצחתי צנוברים מתוך קליפותיהם; רצחתי את במבי ושלפתי חטי חזירי בר ונדרתי לרדוף חיות נדירות; אכלתי את צאצאיהן והטלתי צואה על חלציהן; רקקתי על הטבע הירוק וכיתרתי עלי כותרת בשְחוֹר שאריות דחוסות בכוס מקטרת; ליטפתי נמיות בוואדי ניסנס, ושרפתי את הר הכרמל עד יסוד באש קרה.

אבל לא דמעות. שתדעי לך שלא בכיתי.

דשדשתי בשלג והקרחתי בקרח, ועל פסגת הר קירח הפלגתי רחוק; החלקתי; הרחקתי לכת ורקחתי לפת ולָפַתִּי לפת איתן על צוואר האתון; בפסגות לא נשמתי, לא נמתי, לא קמתי, לא רמתי מָרוֹם; אז גלשתי עם הֶל אל וָלהאלָה נרגשתי ניגשתי אל אללה על אלונקה של חלום; ייללתי אל הירח, שהגיב ביפחה, כיביתי אזורים מהשמש ביריקה; מיצקתי עננים, המסתי סלעים, קפצתי כמו קוף על צמרות הברושים; טלטלתי את הרוח טלטל עד שלא נותר בו כל רוח חיים; שקים עטוני, עיטים נשאוני, שחפים סחפוני, שקנאים דגוני, ימות ספגוני, ימים אִבְּדוּנִי – הנחתי לכל אלה לעשות בי כרצונם.

אבל לא בכיתי. ברור לך? בכיתי לא.

התפלשתי. אלוהים, איך התפלשתי. לשתי את עצמי עד דימום, עד אין בי מְתֹם. חששתי לשלומי, לשלמותי, לבוא מותי. להתרחקותו ממני. רצתי בטירוף ועצרתי באמוק, התיישבתי בדכדוך ושקעתי לתוך ספסל חול טובעני של אומללות; את פצעֵי הצלוב שלבלבו בי חיטאתי במסיר-לק, טבלתי בסיר אצטון; פצעיי זרו עצמם על מלח.

אבל לא בכיתי. חשוב לי שתדעי.

חשוב לי שתדעי שלא הנדתי עפעף כשנפרדנו, שלא הטלתי אשמה, או רומח אבירי של כישלון; יישנתי את עצמי בחבית של וויסקי, עטפתי עצמי בעלה של סיגר; היו לילות שלא נרדמתי, וימים שלמים שרק רבצתי סרוח בשינה מדומה במיטה הסרוחה; דומה שהייתי חולה אבל רק הבראתי – גדלתי על קלינט איסטווד ואני יודע לירות מבלי לדבר, כפי שלימד אותנו היהודי באמבט; גדלתי על ברוס לי ואני יודע להמשיך להביט ביריב גם כשאני קד; גדלתי על טרזן ולעולם לא תשמעי את הפרא האציל הזה זועק לעזרה; גדלתי על שנאפס אשקלון, כך שאת הפנים האלה כבר שום דבר לא יעווה! על מה את מדברת? הרי הרגתי את ביל, את אחיו, את אוּמָה, ואת דריל האנה אני מחזיק עירומה במרתף, עיוורת בעזה.

אז לא בכיתי, שיהיה ברור.

את צוחקת, נכון? את הרי לא באמת מאמינה שבכיתי אני, אני, שבין מוסקבה לפֶּטוּשְקִי ליקקתי פוליטורה טרייה מארון; אני שחישל הנפּח של אקסקליבּר, אני שליבי קר כקאלֶדפוּלך, אני שחרף החרב הקשה שננעצה בתוכי עוד פועם, נפעם, מושחז; אני מומחז מלמעלה לא להתרגש; קיבלתי הוראות מהקווקז הגבוה לא להתפלש בתהומות הבוץ שנרקח לי, כי כחלילי הרקיע ומקורקע ומרוקע ונרקק ומרודד היפוכו. אני לא איזה שמטע מודרני; לא מהטיפוסים הרגשניים שיש לך היום; לי יש שיער גוף!

כך שלא בכיתי. חשוב לי שתדעי.

אחרי לא בכיתי שנפרדנו שתדעי.

א"א

התזמורת הפילהרמונית של אלבוקרקי ניו מקסיקו צונחת סווייייייש מגובה שלושים אלף רגל אל הקרקע, אל מותה, in nicht-ruhig fliessender bewegung.
המנצח, אויגן הרמשטדט, מביט מהצד בחומרה בבליל המשונה הזה של ידיים, רגליים, עניבות פפיון, כלי מיתר והקשה, זמרי מקהלה ונשפנים, עמודי תווים; בסופת השלג הקיצית הלא צפויה הזאת של ניירות פרטיטורה ואבובים, קלרינטים בגדלים שונים וכלי טרנספוזיציה אחרים, כינורות סטרדיבריוס ותיבות תהודה פחות יוקרתיות, קשתות, צרחות, אוזניות, מיתרים פקועים וליטורגיקה היסטרית; אפילו שוֹט יש שם.
קריקטורה מונפשת של הופנונג.
הם היו בדרכם להלסינקי, לנגן את השנייה של מאהלר, "התחייה", אלא שהמסע שלהם עבר תפנית לא צפויה מהנתיב האופקי לזה האנכי. הוא – אויגן – מודע אמנם לחומרת המצב בו הם נתונים, יודע שאין לו כל דרך לשפר את הביצוע הנוכחי ושברגעים אלה הכול דועך במהירות פנומנלית ושבכאוס הטהור הזה אף שוטה חולה שליטה עם שרביט לא ישליט סדר, אבל בזמן שגלוקנשפיל חולף טיגידוֹנְג על פניו הוא עדיין מעווה אותם באי סיפוק – לא רק שכולם משמיעים קולם ללא שום סדר נהיר לאוזן, אלא שרבים מהם נכנסו לתמונה הרבה לפני הזמן היעוד, הווה אומר בפרק החמישי. אמת, הם מתקדמים במהירות אל הקרקע, וזה לא יימשך מלוא 84 הדקות לאורכן מנוגנת הסימפוניה על פי פרשנותו, זאת אפילו לא הסימפוניה שהם משמיעים! אבל בכל זאת יכלו להפעיל מעט שכל ישר ולחשב – אפילו באופן משוער – איפה יחסית מתחיל הפרק החמישי בנחיתה שלהם. אתה לא יכול לחיות חיים שלמים כמוזיקאי מקצועי, ואת הרגעים האחרונים שלך להעביר באנדרלמוסיה חובבנית כזאת. "זה יכול היה לשאת חן בעיני תמהוניים כמו קייג' או אַיבְז," הרהר אויגן בינו לבין עצמו, "אבל לא באוזני אוהבי מוזיקה אמיתיים, אוהבי מוזיקה אמיתית." ושוב הוא תהה מה הוא עושה בסיטואציה הקטלנית-צורמנית הזאת, שממש לא נדבקת לחייו המיטיבים וההרמוניים כפי שחי אותם עד כה. הוא מחליק את שיערו לאחור ביד של השרביט, ואומר לעצמו שאת האודישן הזה של המוות רק הוא יעבור בכבוד. חיוך קלוש עולה על שפתיו החמורות, הדקות כמו הֶפְסֵק של חצי תיבה.
הסופרן האורחת, יבגניה מולדובה, משמיעה את הרֶה הגבוה והצלול והמתמשך ביותר בקריירה שלה, אי שם באוקטבה השישית, צליל ארוך וחד ומדויק שמעורר גאווה בה, וקנאה עזה בקונטרה-אלט הנושרת פְררררר שירלי ליין, שמלכתחילה לא סמפתה את הרוסייה הקרירה שידעה את הטקסט שלה בעלפה כבר מהחזרה הראשונה. כך קורה שבדרכה למטה בוחרת שירלי ליין לשמור על שתיקה מכובדת ומתנשאת. באי-ציות חמור לדילן תומס, חיים ארוכים של קולורטורות וסלסולים הרואיים ודואטים רומנטיים יגיעו בדממה דקה מתריסה לסיום נטול כל זעם על גוויעתו של האור, שבשעה זאת של הצהריים דווקא מסנוור אותה וגורם להבעת פניה להיראות יותר חמוצה מאשר דווקאית.
אם בכלל ניתן לדבר על דממה לנוכח הקקופוניה השטנית שמשמיעה התזמורת הפילהרמונית של אלבוקרקי ניו מקסיקו, שצונחת אימפרוביזורית סווייייייש מגובה שלושים אלף רגל אל הקרקע, אל מותה.
נגן כלי ההקשה הוותיק של התזמורת, גוסטבו ברדם, 83, מוצא שהפרישה המוקדמת הזאת מרגיעה. הוא אוחז מעל ראשו במצילת ענק של זילדג'יאן, 18 אינטש, ונהנה מרגעיו האחרונים: הוא מחזיק בה מהשרוך, הפוכה כמעין מצנח אווירודינמי, ומניח לרוח להרעיד את המצילה laissez vibrerולהפיק אפקט של רעם. גוסטבו מאס בחיים שלמים של ציפייה לפרק החמישי, לאותו רגע בסוף הקונצרט בו יקיש פעמיים במשולש וימשוך מבטים מזלזלים מצד הקהל: בשביל זה מחזיקים נגן?! ופה, אצל מאהלר, כשכבר יש לו משהו מעניין לעשות עם הטימפני בשלושה (!) פרקים, מביאים לו עוד שני טימפניסטים, שחלילה לא יעמוד הוא לבדו באור הזרקורים. הוא נואש מהחזרות הארוכות, מהוויכוחים בין חטיבות המיתרים, מהפסקות האוכל, מהתה הדלוח של מרתה ושאר המטרדים שמבחינתו תמיד היו מיותרים, כי ללא יוצא מן הכלל הוא תמיד ידע את התפקיד שלו פרפקט, וגם אם המנצח היה פדנט דקדקן שרצה להחליף את המקלות המסוימים לאחרים, זה לקח בדיוק עשר שניות. לא שמנצחים יודעים מה ההבדל בין הינג'ר, קרלייל או קליבלנדר, שלא לדבר על דאף אמריקן #7. שיקפצו לו כולם. ונכון שהוא לא יכול להתלונן שמאהלר לא מספק לו עבודה, אבל איזה מלחין נורמלי טוען שהפרק הראשון של הסימפוניה השנייה שלו הוא טקס הקבורה – totenfeier – של הגיבור מהסימפוניה הראשונה, ובשאר הפרקים מקפץ לו בין פסגות ועמקים כאותה עז הרים טובת לב שמקושטת כמו אפריון של מהרג'ה?! כמו לדוגמה בפרק השלישי, המעצבן, In ruhig fliessender bewegung – בתנועה זורמת בשקט. והמילים הנלעגות של פרידריך קלוֹפְּשׁטוֹק ("קלופשטוק", אומרת לוֹטֶה בפגישה הראשונה שלה עם ורתר, ולא מוסיפה), ששמו מעורר גיחוך בפני עצמו? אלה מצחיקות כרגע יותר מתמיד: "לו רק הייתי ברקיע על". כן מאהלר, רצית רקיע-על – קיבלת. בכלל, גוסטבו מעולם לא הרגיש נוח בעולם הקלאסי. הוא עשה את שלו על הצד הטוב ביותר, כמקצוען, אבל לא התלהב יותר מדי. תמיד היה חוזר הביתה אחרי חזרה או הופעה ומלווה דיסקים של לד זפלין וביל בּרוּפוֹרד, מנגן עם טֶרִי בּוֹזְיוֹ ומקס רוֹץ'. עד הרגע הזה הוא מעולם לא סלח לאמא שלו שדחקה בו לכיוון הקלאסי, כשעוד מילדות התלהב מתופי רוק'נרול וג'ז. אבל עכשיו הוא עומד לסגור איתה חשבון ומחייך, כי הוא יודע שחייו עומדים להסתיים בקראששש הכי גדול בתולדות המוזיקה. זה כבר יעיר את השכנים!
כולם אוחזים בכלים שלהם בדבקות, כולם מנסים להפיק צליל אחרון, אולי אפילו איזה פסאז' מועדף. הם מדמיינים את עצמם נקברים למטה, עמוק בקרקע המצפה להם בזרועות פתוחות, יחד עם הכלי, קומפלט, בחייהם ובמותם לא נפרדו וכולי, וחלקם אפילו מרהיבים לדמיין התרסקות אינטגרלית שלהם ושל הכלי, כך שמי שזה לא יהיה שימצא אותם, אם אי פעם יימצאו (מה זה שמתקרב אליהם מלמטה – מרכז קניות או לוע של הר געש?), לא ידע להפריד בינם לבין חלקי העץ או המתכת המרוטשים. התמזגות נכספת של אדם וכלי נגינה. אושר.
אחרים מנסים לתמרן את גופם באוויר כך שהם עצמם יספגו את עוצמת החבטה, ובצורה זאת ימנעו את הרס הכלי. יש בזה מן ההיגיון, כי זה מה שקורה לרוב ביחסים בין נגן לאינסטרומנט שלו: אחד מתפגר, השני עובר לידיים זרות. אתה מת או לחלופין יורד מנכסיך, ומישהו אחר נושף לתוך הסקסופון שלך, מוציא ממנו משהו שונה לחלוטין ממה שהוצאת אתה, הופך אותו לישות אחרת, שונה, מסולפת.
כך או אחרת, 135 נגנים וזמרים מיומנים לעילא נופלים מבין העננים מולטו ויואצ'ה, בהמולה רבה של צלילים, וחלקם מזייפים, אולי לראשונה בקריירה שלהם, לפחות מאז השיעורים למתחילים בכיתות הלחות הקרות של ילדותם, כשפחד הכישלון והלחץ בשלפוחית רק הגבירו את מגושמותם. לא קרנות היער, כמובן – אלה רגילים לזייף. אבל בהתחשב בנסיבות – שיהיו טראגיות ברגע שיפגעו בקרקע והמשפחות יקבלו את ההודעה – אנחנו נסלח להם הפעם.
הכנר הראשי, פליקס ויטגנשטיין, איטר, מחזיק בידו השמאלית את הקשת כמו טובע שנאחז בקש מימי. פליקס הקונצרטמייסטר, שבחזרות תמיד היה לו מה להגיד, כמו גם בישיבות הוועד ובפגישות ההכנה עם המנצחים, פליקס ההומופוב הג'ינג'י הנמרץ שתמיד ידע יותר טוב מכולם מתי יש לתחוב סמרטוט ללוע הפגוטים, מוצא את עצמו עכשיו דומם כמו מישהו שבעצמו תחבו לו סמרטוט לפה, וגם מוחו משמיע היס קטן ומשונה של מקלט רדיו המרוחק מכל אנטנה. מחשבתו ריקה כמו אולם חתונות ביום כיפור, והמילה היחידה שהוא מצליח לחשוב עליה היא סוֹרְדִינוֹ. סורדינו. וזהו. לא ברור למה – פּיציקָטוֹ היא מילה מצחיקה בהרבה, שעשויה הייתה לשפר את מצב רוחו בדרך למטה, אבל איכשהו נתקעה לו הסורדינו הזאת בראש. שיהיה; ממילא לא נותר לו זמן רב מדי להפוך בה.
המתבונן מהצד בחזיון הזה לא עשוי לשאוב סיפוק אסתטי רב מהמתרחש. נגנים קלאסיים, מעצם טיבם, אינם נאים למראה. דומה ששנות האימונים והמבט הנוקב בתווים גוזלים מהם את היופי שאולי עשויים היו לפתח, ומעבר לכך הם גם לא מסגלים לעצמם איזשהו סגנון אישי מוגדר בכל הקשור ללבוש ולטיפוח אישי. שוב, זה בגלל שהם מקדישים את כל כולם למוזיקה ולכלי, ולא להבלי העולם. לרוב הם נשארים תקועים בשלב המתבגר המחוצ'קן שצריך להתלבש כמו מבוגר מרובע לעבודה. אם השיער הארוך שלהם לא אסוף בקוקו מאחורי ומתחת לעורף, אז הוא גזור בשלל תבניות מחרידות של עיצובי שיער שממשיכים להתקיים רק בצילומי שחור-לבן במספרות של זקנים, בהם מונצחים אנשים שפסו מהעולם עוד לפני שהנגנים עצמם נולדו – הגברים נראים כמו באודישנים ל"הפרופסור המטורף", ולנשים חסר רק תמרור "ניסויים בצבע לפניך"; הגברים נראים כאילו מעצב נוף גזם אותם, הנשים כאילו יצאו מקטלוג של שטיחים לניגוב רגליים. תוסיפו לכל הפרמטרים הבסיסיים האלה את הבעות הזוועה הקומיות על הפנים, את העוולות שמעוללת הרוח מחרישת האוזניים לשיער ולביגוד, ואת תנועות הגפיים שלשם שינוי אינן מתוזמרות, ותקבלו מראה מאוד לא משובב. כך שמזל שאין מתבונן מהצד. אם נתעלם לרגע מעצמנו, הכוונה, ומהמנצח, מה שקל במיוחד לעשות, כי בעוד רגעים ספורים הוא יהפוך ללא רלוונטי.
כן, קהל נכבד, אדוני ראש העיר, אורחים נכבדים מבוסטון, השנייה של מאהלר עומדת להסתיים מהר מהרגיל, וכך לשמור על פרופורציות יותר נאותות. "התחייה" של מאהלר מתקדמת אנכית אל מותה. הנה מגיעה הקריאה הגדולה. Der grosse Appel. האם יהיה עוד מנצח, האם תהיה עוד תזמורת, שיתעלו על הביצוע הזה? האם מישהו עוד ידבר על הביצוע מ-1923, של אוסקר פריד, שהיה תלמידו של מאהלר, או על הביצוע משנת 1958 של ברונו ואלטר, שפגש את מאהלר? המנצח והנגנים שחולפים במהירות לנגד עינינו מעולם לא פגשו את מאהלר גם לא נתקלו בו ברחוב, אבל איזה להט, איזו אנרגיה, איזו דבקות!
הם עוברים על פנינו פוויאוּוו, ותיכף יפגשו בקרקע. השיר על האדמה.
הטו להם אוזן והקשיבו היטב, גם אם אתם מעט רחוקים ממקום האירוע, הפתוח לקהל הרחב חינם אין כסף: הנה בא אקורד הסיום!
ארז אשרוב

להורדת הקובץ

Pizzicato

אני שומע את מטחי השקט האחרון.
לילה גשום וחָשׂוּך-כוכבים, מזמן חניתי כיביתי נשענתי ויושב במכונית ללא תנועה. עכשיו שנינו דוממים – המכונית החונה ואני החונה בה. לא אפאתיה; אין שום סיבה משכנעת להתנתק מהמושב. לא שיתוק. עדיין; אין כל תשוקה לזוז, אבל בקרוב גם לא תהיה היכולת.
כבר שעה. שעתיים? חצי שעה. חצי חיים. החלונות הולכים ומתכהים ומתערפלים מאדי הקיום הזמני שלי, שמתנצחים עם הטבע בחוץ, כשבין הנִצים חוצצת זכוכית. שני דגי קרב באקווריום עם מחיצה. ואולי האוויר עצמו הוא שנעשה בִּיצתי, סמיך, שחור.
בתוך יְקוּם עצום עוצם עיניים, התמקמתי נינוח בתוך צִ'קמוּק המתכת החבוט שלי, קוֹמפַּקְטיְקוּמוֹנצ'יק שעוטף אותי בניחוֹחוֹת ביקור במוסכים, תשלומי דוחות וביטוחי חובה. רֶחֶם ללא רחמים. אבל עכשיו ללא ניע בגשם, אנחנו נסתרים מהרשויות.
כשהגעתי טפטף. אז הגשם התגבר, צבר נוכחות; הטיפות תופפו טפחו ותפחו על מתכת הגג. ניתן היה לברור אותן, להבדיל ביניהן, לעשות סדר, למנות. נדמה היה שהגשם יורד במחלקות, באגדים, בווריאציות: כל משטח של המתכת משמיע תדר מעט שונה, תוף שמכוּון קצת אחרת. מונוטוניה פוליפונית מרגיעה שהעצימה את הנטייה לא לנוע. אלא שתוך זמן קצר הכול התערבל, התערפל, הפך ליחידה קודרת, שמיכה של צליל טורדני שפורשת זמן היפנוטי, אחיד כמו אספסוף, ישות אחת המורכבת מהמון רב. מאה מטרונומים.
ומאוחר יותר זה הפך לאשכולות הצלפה, חתולים בעלי תשעה זנבות, ציפורני סטקאטו שחורקות רוּבּאטוֹ על לוח הנשמה. רעש בלתי נסבל. ההמולה, השאון המחריד, מהות הכול. אולי אפשר להיחלץ מזה, אבל מי יודע מה מחכה עם פתיחת הדלת, הסרת שמיכת הטלאים של הרעש, המרת העינוי. מה הטעם לצאת, מה הצורך, מה הכיוון. אפשר להישאר לשבת, לסבול בפנים בדממה במקום לסבול בחוץ תוך תנועה. סבל נייד וסבל נייח – היינו הך.
אצבעות הגשם דוקרות את השמשה הקדמית. ניתכות עליה ומנתרות ממנה ומבליחות ומתפקעות בנקודות קטנות של… אור? אפור? לטיפות שפוגעות בחלון יש ממשות אחרת משל אלה הערטילאיות שרוקעות על הגג. על המתכת; לא רק צליל יש להן, גם צורה, צבע. מיקום.
זמן עובר. משהו משתנה. חלה תמורה. משהו עובד אחרת, הפוך אולי. נגד…
אני נרטב!
אפשר לטעות ולחשוב שזה שיגיון של הדמיון, אבל לא – אני נרטב. הטיפות, במקום להתאבד קָמִיקָזִילּוּף על חומת הזכוכית של ראסטי ג'יימס, חודרות אותה. הטיפות עוקָצים זעירים שאיבדו את מוגבלויות גשמיותם ויצקו חוקים חדשים לטבע. כמו מחטים בידי נזירי שאולין הן הופכות לקליעים קטנים שחודרים את השמשה וממשיכים את מסלולם העיקש לכיווני. הטיפות משנות את מהותן, מוצקותן, את אופיין מתמים וניטרלי וחיצוני לפנימי ועוין וקטלני. אני נרטב, אבל זאת אינה רטיבות. הטיפות איבדו גם את הצד הלחלוחי שלהן. זאת תחושה אחרת, קרובה אבל שונה. מלווה באי-נעימות המצמררת שמתלווה לפגיעת הקור בבשר החם, בתגובה הרפלקסיבית ההיסטרית של הגוף שמרגיש איוּם, אך לא מצליח להגדיר אותו וסוטר למטרונום הלב.
מֵלְצֵל, חתיכת מנוול!
ואז הטיפות, שקודם השכילו לחדור את הזכוכית, חודרות עכשיו לתוכך. צלצלים נוראיים של גשם, אקופונקטורה מהגיהינום. אתה רווי כולך ומתמלא ועולה על גדותיך. הגשם עושה את דרכו מהמקום הכי גבוה שהטבע מתיר בשמיים, וננעץ לתוכך באכזריות ספרדית. אתה שור מוקף בפּיקָדוֹרים, בַּנַדָרְיֶירוֹס ומָטָדוֹרים, כולם דקיקים והדוּקי-טייטס ומתעללים בך באלגנטיות כדי לעשות רושם על הגבירות ביציעים, שלעולם לא יהיו שלך.
אתה נחדר, נדקר, מוצף, עולה, מחוּלל, זרועות מרימות אותך מעלה ממושב הנהג, ולרגע אתה עוד עשוי להאמין שתתרומם למעלה, יחד עם המכונית, משותק כמו חתול שמורם מעורפו, תינצל. אבל אתה צונח, דווקא, עמוק עוד יותר לתוך המושב, והטיפות שנאגרו בתוכך מאירות אותך מבפנים באור פולחני שאינו מבשר טובות, והמכונית מתחילה לנשום. המתכת מתנשפת, עולה ויורדת בכבדות כמו ריאת ברזל, מתרחבת ומתכנסת, ואז קורסת עליך וסביבך באיטיות סיוטית נינוחה וחונקת כמו ניילון נצמד, מתאימה עצמה לקווי המתאר של גופך המומטר, מתמקמת בנוחות. מתרווחת. נחש חנק תעשייתי. לא יעבור הרבה זמן עד שתפסיק לנשום. זה ברור.
ומחר תעלה השמש על השקט הצחיח, האנושות תצא מחוריה לרחוב, ואיש לא יוכל להבחין ברקמות החיות שמתו בתוך העיסה הזו, בתוך הבליל הבלתי ברור הזה של חומרים טבעיים ומלאכותיים, ארציים וזרים, בתוך הדבר הזה שלא מזמן נספג גשם ועכשיו עומד יבש ואטים והומוגני למראה.
אבל אתה בשביל השקט לא צריך לחכות למחר. עוד מעט. עוד מעט ישתרר השקט.

ארז אשרוב

10. שפוכת

19 באוגוסט 2011

אחרי שקרה מה שקרה ואחרי שעשה את מה שצריך היה כי לא הייתה אופציה אלא לעשות את הסידורים למרות שהעולם נגמר, ואחרי שבא במגע עם האנשים שאיתם לא הייתה לו ברירה אלא לבוא עימם במגע אחרון, אחרי כל זה הוא סירב לצאת שוב מהבית, לענות לטלפון, לדלת, להיענות לקריאות. הוא הסתגר, נעל, הגיף, ניתק, קרע, אטם. הסתתר מפני החוץ הלא קיים בתוך קבר הפְּנים הלא ממשי. תעופו ממני לכל הרוחות, מקוננים מקומטי פנים, עבדים רופסים של טקסים פרימיטיביים! הוריד את התריסים וסגר את הווילונות ואז היה הכול אפל ככל הניתן, אבל לא מספיק, כי יש תריסים בוגדניים פגומים ויש חלונות ללא וילונות ויש וילונות לא די עבים, ובבקרים הארורים של השמשות שהתעקשו להמשיך לזרוח בנות זונה כי העולם בנוי להתעלל בך, העיניים עוד המשיכו לראות את החלל הביתי המוכר המאוס, ואז גם השתרר לפעמים שקט השאוֹל המיוחל אבל האוזניים התחילו לייצר רעש מונוטוני מזמזם כדי לסכל את הדממה, כלבות, אני אתלוש אתכן, כלבות! ואז הוא הוציא את הפטיש מארגז הכלים, לחבל במזימת האוזניים, לשבש את צורות העיניים. פטיש נגרים תוצרת קליפס, 16 אונקיות, ראש כסוף, ידית צהובה שחציה נתון בגומי שחור. לאחיזה נוחה. בתחילה התיישב רפה על התחת על הרצפה ברגליים פשוטות כמו ילד משועמם בארגז החול הטובעני של היקום, וסתם דפק בקצב איטי וסטטי על מרצפת חסרת חשיבות בסלון הבית, בלי כוח, בלי מטרה, ולאט-לאט סדק אותה, בקע אותה, ניתץ אותה, הפר והפריד אותה מחברותיה. מתחתיה נגלו חול וחצץ ולכלוך שאין לו שֵם. עכשיו שהרס אחת, לא ראה טעם להפסיק, וביומיים הבאים ניתץ באותה דרך את כל המרצפות בסלון, אהה! אגא-אגא-הא! מלבד ארבעת אלה שבמרכז המוחלט שלו – הוא שמח שלא התחיל משם, אם שמחה היא המילה הנכונה – כי החליט שיהפכו לו למזבח. ראשונים זיבח עליהן את הדיסקים שלו, מאות מארזי פלסטיק מרובעים דוחים ומכוערים ללא שיעור שהתנפצו בקלות רבה מדי והתרסקו מהר מדי, ועמם העטיפות שנשאו אלפי פרצופים חסרי משמעות מזויפים מצולמים מסוגננים מחורבנים וכמו מיהרו לחבור בהיקרעות אל הפלסטיק בהשתברותו. הדיסקים עצמם, שנחלצו מבין ההריסות, כבר היוו בעיה מיוחדת. ראש הפטיש רק יצר בהם קווים קמורים קטנים, ושיניו (של הפטיש) הטביעו בהם יתדות זעירות. שתיים-שלוש מכות הספיקו כדי להפוך דיסק לבלתי שמיש, אבל הוא לא רצה אותם פגומים, אלא מרוסקים. נדרשו עשרות מהלומות לטפל בכל דיסק, ובקצב פולחני דפק בהם ובטש אותם עד דק, כל פעם הקריב דיסק אחר, זֶבַח-שטנה לאל לא קיים, מניאק! חתיכת אפס! אני הולך לחסל אותך! וחיסל אותו בשיטתיות. הוא לא זקוק עוד למוזיקה, מה גם שיש לו את הפטיש הסדיר, הפטיש עם הבעלים, כלי הקשה שמתחתיו נוצרות אלפי וריאציות של ניפוץ פלסטיק, פוליפוניה של פולי-קרבונטים. יומיים לקח לו להשמיד אותם, בתקיעות קטנות. בשלב הזה לא נותר הרבה מארבעת הבלטות, ותחתיהן הופיע בור צנוע, קבר קטן מכדי לאכלס בו את כל הקיום שלו, ובסוף גם אותו, כפי שרצה. עכשיו הוא שפך על רצפת הסלון את התקליטים הישנים שלו, ניער אותם מתוך העטיפות, פיזר אותם כאפר של ריבוא מתים שפעם הלחינו את פסקול חייו. הריסוק של הוויניל השחור היה הרבה יותר מעניין, פחות מלאכותי ויותר עשיר מזה של הפלסטיק הסתמי של הדיסקים. מסתבר שהם צדקו, חשב, אלה שתמיד טענו שלתקליטים יש צליל יותר חי. מקהלות של מוצרט נדמו, סקסופונים הוסו, הגיטרה של הנדריקס השמיעה רק יפחה קטנה עלובה. אין יופי במוזיקה. כשגמר עם התקליטים עצמם עבר לעטיפות שלהם, אותן ביתר בסכין חיתוך; לפני שהתחיל הוא דחס לתוכן בעיוורון את כל הצילומים מעברו, כדי לא להיתקל עוד באימה הזאת, ושחט אותם ואת העטיפות לקוביות קטנות של קונפטי-תבוסה. כך עברו עליו עוד שלושה ימים. השלב המתבקש הבא – הספרים. כמה מילים מפזרים אנשים, ועל מה? יש לו את הסיפור שלו, וזה די והותר. יותר מדי. הצורך הנפסד הזה של האנושות לתמלל את עצמה עד בלי די, פשוט נלעג. למי הם כותבים ולאיזו מטרה? הנצח יאדה את המילים הבזויות שלכם ואת הסיפורים הקלושים שלכם ואת האמנות שלכם ואת כל המאמצים הנואשים שלכם לשרוד. אבל הרבה לפני הנצח – אני ומאכלת הכרכים שלי! תמותו, אפסים! בבונים מלהגים! הצלצל האחרון נתקע במובי דיק! אחרי חמישה ימים בלי אוכל ובלי שינה, כבר לא הצליח לשמור על משטר נאות של שיסוע. הוא אמנם השתמש בסכין החיתוך שקהתה, אבל לא מעט ביתק בידיים ובעזרת הרגליים, תלש דפים, לפעמים בשיניים מנומנמות, הטיח את הספרים בחולשה בקיר כשהוא מחזיק אותם באחד מחלקי הכריכה, מרח וגרר ועינה אותם על השְפוֹכֶת החדה שעל השטח שפעם היה סלון, כשהוא עצמו נגרד ונקלף ונשסע שם. ברכיו וכפות ידיו ורגליו כבר התחילו לאבד צורה מוגדרת, נתחי בשר תלו ממנו כמו דגלים לבנים. לסרטי הדי-וי-די לא היה לו כוח להקדיש טיפול מיוחד, אולי כי מעולם גם לא התייחס אליהם בחיבה מיוחדת, בהיותם אוביקטים כעורים ולא ראויים לסגידה. אותם פשוט פיזר על הרצפה ובמשך יום שלם צעד עליהם הלוך ושוב, בקווים ישרים ובאלכסון ובמעגלים תשושים, דרס וכבש ודש אותם ורקד עליהם מחולות ייאוש; גיבורי פעולה אוחזי אקדח היו למרמס תחת רגליו; האריזות מיהרו להיכנע, הדיסקים עצמם לא עניינו אותו בכלל; הוא לא היה חסיד של קולנוע, צורה מוזרה ומוגבלת של בידור, ולא היה אף סרט שראה אי פעם שהשאיר בו חותם. אבל הוא ניסה! פעם הייתה בו התקווה. לאחר מכן הוא שמח – שוב המילה המופרזת הזאת – לשוב אל הפטיש. נשארו לו הרהיטים. חלקי הזכוכית היו טריוויאליים, דבר שכמעט מיותר להתייחס אליו; לזכוכית יש טבע מתנפץ, וכשאתה שובר אותה אתה רק ממלא את ייעודה. כמו כשיצור חי מת וממלא את ייעודו. שונא את כולכם, הייתי הורג את כולם, למה כל החרא הזה לא נגמר עוד כשהייתי ביסודי?! אחרי שפינה מהדרך את המטרד השקוף התפנה אל המדפים, הכיסאות, הספה שריפוד הסקאי הזול שלה שש לחשוף את קרביה לעולם, חלקי העץ. בעץ הוא לא הלם, אלא יותר חצב בו, בעזרת שתי שיני הטיגריס הקדמוני של חרטום הפטיש. הוא נעץ אותן בעץ ומשך, קרע, תלש, התיז כפיסים, פיסות חדות של עץ נתקעו בו, חדרו, דקרו, הפכו לבשר מבשרו. זה אני! הכול זה אני! גם שיני הפטיש חשפו את בוגדנותן, כשמדי פעם ניתזו מהעץ ונשכו בו. זה רק עורר אותו. הוא התמלא מרץ חדש. מסתבר שהם צדקו, חשב, אלה שתמיד טענו שצום ממושך מחזיר לך את החיוניות. הוא המשיך בקילוף המאיין של חלקי העץ, החל לרדד את הקירות, לבטוש בסיבובים, להלום בסחרור, במהירות הולכת וגוברת, דַרוויש אקסטטי של הרס, וכל השְׁמָד שיצר וכל חלקי החלקים והבתרים והשברים התחילו להתאסף מסביבו, לחוג ולהתרומם מהקרקע במעגל של רוח, לנשב, לסעור, לינוק אליהם את האוויר שמסביב, אני שואב את העולם לשאול! תחילה בגובה ברכיו, אז מותניו, בטנו, צווארו, התחילו למלא את חלל הסלון בהוריקן של רסיסי חיים מרוטשים, רסיסי מִקְנֵהוּ הדומם, עד שהוא נעלם לחלוטין בתוך המסה הצנטריפוגלית, הפך לחלק ממנה או שהיא לחלק ממנו, ומתוך קרביו של קונוס התוהו האפור הזה, הבולע, המעוור, נורה לפתע אופקית הפטיש, ובמקום בו פגע בקיר הבזיק ונבט לחלקיק שנייה צילום שמעולם לא תלה ולא מסגר, צילום של עצמו, של ילד בן שמונה חודשים עם ברק בעיניים וחיוך ממזרי של מי שהולך ליהנות מכל רגע על פני האדמה. ואז נעלם הצילום והסערה פסקה באחת, אחד-עשר יום אחרי מהלומת הפטיש הראשונה, הגודעת, ולאחר מכן שקעו שביבי הפסולת והאטה הטָאֶטֶת בהדרגתיות, והכול נח אילם על הקרקע, מכוסה שמיכת אבק, כשגם הוא קבור שם בפיסות זעירות, בין שברי חייו.

ארז אשרוב

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

%d בלוגרים אהבו את זה: