אורתודונטיה – מושג הלקוח מיוונית: אורתו – ישר , אודון – שן.
האורתודונטיה עוסקת גם בשינוי מיקום השיניים וגם בשליטה על גדילת הפנים. טיפולים אורתודונטים יכולים לנבוע מסיבות שונות כגון:
יישור שיניים יכול להתאים גם למבוגרים המעוניינים בשיפור המראה האסתטי.
שתל דנטלי הינו תחליף מלאכותי לשורש שן, לרוב דמוי בורג, שמשמש ברפואת שיניים משקמת. זוהי דרך לאנשים שאיבדו שיניים לקבל שיניים חדשות המרגישות מתפקדות ונראות כמו שיניים אמיתיות.
השתלים המקובלים ביותר כיום הינם שתלים העשויים מסגסוגת טיטניום, על סמך תגליתו של פרופסור שבדי העונה לשם ברנמרק, שמצא שטיטניום יכול לעבור תהליך המכונה אוסטאואינטגרציה (חיבור לעצם), כאשר תאי הגוף המייצרים עצם נצמדים אל המשטח המחוספס של הטיטניום. חיבור של הטיטניום אל העצם יוצר קשר מבני ופונקציונלי בין העצם החיה לבין השתל, כך שהשתל משמש כבסיס עליו יחובר החלק השיקומי, שיכלול לרוב מבנה וכתר או גשר, או לחילופין חיבור לתותבת. תהליך הטיפול הינו בהרדמה מקומית ואין צורך בהרדמה כללית.
מחקרים מראים כי סיכויי ההצלחה של שתלים נעים בין 80% ל 95%, בעיקר בהתאם למיקום בפה, איכות וכמות העצם.
ישנם אנשים שאיכות העצם ו\או כמות העצם אצלם בעייתית, ישנם אנשים הסובלים ממחלת עצם (Periodontitis ) שקודם יצטרכו לעבור טיפולים לשליטה במחלה. אנשים הסובלים מסוכרת בלתי מאוזנת מסוג II ולוקחי ביספוספנטים גם כן נמצאים בסיכון מוגבר לכישלון של השתלות. כמו כן ברוקסיזם (שחיקת שיניים), הרגלי הגיינת פה לקויה ואף עישון, כולם הם גורמים שיש לקחת בחשבון במערכת השיקולים לפני קבלת ההחלטה.
…. 
טיפולי חניכיים כוללים בתוכם מגוון פרוצדורות, רובן כירורגיות וקשורות בקשר שבין רקמות החניכיים לעצם.
פרצדורות נוספות הקשורות לתחום הפריודונטיה: השתלות עצם, הרמות סינוס והשתלת שתלים דנטליים.
תותבות הן הפתרון הותיק להשלמת שיניים חסרות. קיימות שתי קבוצות של תותבות:
תותבות חלקיות - כוללות ווים המשמשים להישענות על השיניים הקיימות. תותבות אלה מתאימות למצב בו חלק מהשיניים חסרות. קיימות תותבות חלקיות על בסיס ויטליום בהן הווים אינם גמישים והשיניים עליהן נשענת התותבת צריכות להיות בעלות הכנות לווים אלה. תותבות אלה יציבות ולרוב עמידות ונוחות יותר. ישנן תותבות חלקיות אשר עשויות רק מאקריל, בהן הווים עשויים חוט אורטודונטי גמיש. תותבות אלה פחות יציבות ולרוב ישמשו כשיקום מעבר זמני או שיקום קבוע זול לאלו שידם אינה משגת.
תותבות שלמות – למצב של לסת מחוסרת שיניים. במקרים בהן לא ניתן לבצע שתלים מסיבות שונות, כגון חוסר עצם נרחב, בעיות בריאותיות, סיבות כלכליות וכו’, ניתן להשתמש בפתרון זה. כמוכן, התותבות משמשות פעמים רבות כשיקום מעבר זמני עד לקבלת השיקום הקבוע. תותבות שלמות יכולות גם להתחבר לשתלים ואז הן נקראות תותבות על. הן יכולות להיות נשלפות או קבועות, כלומר מוברגות או מודבקות באופן קבוע לשתלים.
ישנם פערי מחירים בין סוגי התותבות השונים מכיוון שניתן להגיע לדרגות איכות שונות מבחינת סוג החומרים מהן עשויות התותבות ואיכות השיניים בהן משתמשים להכנתן.
הכנת תותבת קבועה צריכה להיות מדוייקת ולרוב תתחיל בלקיחת מידות והכנת כף אישית מיוחדת המותאמת לפה המתרפא. לאחר מכן, בפגישה נוספת נבצע לקיחת מידה בשנית באמצעות הכף האישית ולרוב בעזרת חומר מידה מדוייק יותר. לאחר מכן נקבל יחידה דמוית תותבת אשר עליה מסודרת שעווה בצורת פרסה, יחידה זו מכונה כרכוב. הרופא יחמם את השעווה ויתאימה לצורה בה סוגר המתרפא את פיו ולאחר מכן ישלחה לטכנאי. הצורה בה יסגור המתרפא את פיו על השעווה היא הצורה בה יעמיד טכנאי השיניים את השיניים במודל העשוי משעווה. לאחר העמדת השיניים ישלח הטכנאי את השיניים לרופא שיוודא שהשיניים הועמדו בצורה נכונה, תקינה ומתאימה לפי המתרפא. לאחר שהרופא יבצע את התיקונים הנדרשים ויקבל התאמה טובה לפי המתרפא, ישלח הרופא את מודל השעווה לבישול וגימור ונקבל תותבת מוכנה.
מבנה לשן, הוא בעצם סתימה גדולה המשחזרת את החומר החסר בכותרת השן לאחר שבוצע בה טיפול שורש. המבנה יכול להכיל במקרה הצורך יתד דמויית בורג אשר נכנסת בחלקה אל תוך תעלת השורש ומטרתה הגברת הרטנציה (היצמדות) של כל יחידת המבנה אל השן.
קיימים חומרים שונים המשמשים לביצוע מבנים. החומרים הפופולריים היום הינם דומים לחומרי הסתימות – חומרים מרוכבים ואמלגם – המתכת האפורה.
כתר הוא יחידה שיקומית המאפשרת קבלת תפקוד ולרוב גם אסטטיקה משן שהושחזה והוכנה לקבלתה.
ישנם מקרים רבים בהם נמליץ לבצע כתר, לרוב מדובר בשן שעברה טיפול שורש או סתימה גדולה במיוחד ועקב כך נחלשה ונעשתה פגיעה יותר לעומסים. בעת צורך להשלים שן או שיניים חסרות ניתן לבצע כתרים מחוברים, המכונים גשר. אינדיקציה נוספת יכולה להיות צורך בשינוי מנח של שן.
הכתרים הפופולריים ביותר כיום הם כתרי מתכת מאוחה לחרסינה המכונים כתרי PFM. מדובר בכתרים שלהם בסיס מתכתי המותאם לשן אשר עליו מודבקת יחידה מחרסינה המדמה את השן החסרה. המתכות המקובלות יכולות להיות רגילות, חצי אצילות ואצילות בהתאם לאחוז החומר האציל בסגסוגת מהן הן עשויות. כאשר אחוז החומר האציל גבוה יותר ישנם יתרונות בהתאמת המתכת לשן ולרקמות סביבה. החיסרון הבולט של מתכות אצילות, מלבד עלותן הגבוהה, הוא הרכות שלהן ולכן הן לא יתאימו לביצוע גשרים.
סוג נוסף של כתרים אשר מקובלים פחות הם כתרי מתכת מלאה – ללא חרסינה, משמשים לרוב לשיניים אחוריות ובאנשים בעלי נטיה לשחיקת שיניים – ברוקסיזם, עקב עמידותם הגבוהה לעומסים ושחיקה.
כתרים הצוברים לאחרונה פופולריות רבה הם כתרי הזירקוניה – בהם הכיפה המותאמת לשן עשויה מחומר חזק במיוחד הקרוי זירקוניה וצבעו דומה לחרסינה. יתרונם הגדול הוא ברמת האסתטיקה הגבוהה אליה ניתן להגיע בהכנתם עקב תכונות השקיפות שניתן לתת לכתר.
הכנת כתר על שן תדרוש ראשית שימוש במקדח על מנת להקטין את השן ולהכינה לקבלת הכתר. קירות השן יושחזו בזוויות משתנות על מנת ליצור שיפועים מתאימים המאפשרים כיסוי כל כותרת השן. לאחר הכנת השן יותאם לשן כתר זמני אשר עשוי בד”כ מאקריל ותפקידו למנוע נזק לשן המושחזת ולקבע את מיקומה ביחס לשיניים הסמוכות. בהיעדר קיבוע כזה, יש לשיניים נטייה לשנות את מיקומן עובדה אשר תהווה בעיה בהתאמת הכתר. לאחר מכן יש לקחת מידה לאיזור השן ולשיניים בלסת הנגדית וזאת על מנת שהטכנאי יוכל להכין כתר שיותאם בדיוק לשן ולמיקומה בפה מבחינת כל האספקטים.
לאחר העברת המידות נקבל מהטכנאי כיפה למדידה. כיפה זאת יש למדוד בפה על מנת לוודא התאמתה. לעיתים היא דורשת ביצוע התאמות ע”י הרופא. לאחר ווידוא התאמתה, יחזירה הרופא לטכנאי להמשך ביצוע הכתר. הטכנאי יבצע וישלח לרופא את הכתר המלא, לעיתים לפני ליטוש ולעיתים מוכן סופית. הרופא ימדוד את הכתר, יבצע התאמה סופית ובהנחה שהכל תקין, ידביק את הכתר בפה.
במקרים מסויימים הרופא ידביק את הכתר הדבקה קבועה ובמקרים אחרים קודם הדבקה זמנית ורק לאחר תקופה מסויימת הדבקה קבועה.
כאשר השיניים נפגעות עקב עששת או שבר ניתן להשלים ולשחזר את חלק השן החסר ע”י ביצוע שחזור המכונה סתימה. ישנם חומרים שונים לביצוע שחזורים, אך החומרים המקובלים יותר מתחלקים לשתי קבוצות:
סתימות אמלגם – סתימות אפורות. עשויות משילוב של מתכות. האמלגם המודרני מגיע בקפסולות. מכשיר מיוחד המכונה אמלגמטור מבצע ניעור של הקפסולה ועל ידי כך מערבב את החומרים הנמצאים בתוכה. לאחר הערבוב לרופא יש מספר דקות בהן הוא יכול לעבוד ולהניח את החומר המעורבב אשר נראה כמו מתכת רכה ומשחתית שעוברת התקשות הדרגתית עד למצב בו הוא מוצק וקשיח.
סתימות מרוכבות \ קומפוזיט – סתימות לבנות. עשויות תרכובת של שרף מרוכב. החומרים המודרניים מגיעים בתוך שפורפרות אטומות לאור בהן נמצא חומר דמוי משחה, לאחר הנחתו בשן ישתמש הרופא במנורה כחולה על מנת להאירו וע”י כך לגרום להקשיית הסתימה. עם סיום ההארה, הסתימה מתקשה ומגיעה לחוזק מלא. סתימות אלו מחייבות ביצוע צריבה והנחת חומר דבק מיוחד – בונדינג, שיונח על השן לפני הנחת חומר הסתימה.
היתרונות העיקריים של סתימות האמלגם הם שהן פחות רגישות לרטיבות בעת ביצוען ותוך כדי התקשות אין התכווצות של החומר מה שאומר שטכניקת הביצוע לא דורשת מיומנות גבוהה על מנת לקבל איכות גבוהה של סתימה עם איטום טוב. החסרונות הגדולים הם: הבעיה האסתטית של צבען, הנטיה שלהן להשבר בעומסים, חוסר היכולת שלהן להידבק לחומר השן והעובדה שהן מכילות כספית.
היתרונות העיקריים של סתימות לבנות הם האסתטיקה הגבוהה שלהן, העמידות בפני שבירה והיכולת שלהן להידבק לחומר השן, דבר המאפשר לרופא להיות שמרני יותר מבחינת הסרת חומר שן בעת הכנתן. החיסרון העיקרי הוא שהן רגישות מאוד לטכניקת הביצוע, רגישות לרטיבות ובעת הקשייתן ישנו כיווץ של החומר,דבר הגורם להיווצרות מרווח מקרוסקופי בין השן לבין הסתימה ובעת ביצוע בטכניקה לא נכונה יש להן סיכוי גבוה יותר לפתח עששת. לכן, באנשים בעלי רמת סיכון גבוהה להיווצרות עששת, מומלץ להשתמש פחות בסתימות לבנות.
טיפול שורש הוא טיפול אשר מבוצע כאשר ישנה פגיעה בלתי הפיכה במוך השן (החלק הפנימי בשן המכיל את כלי הדם והעצבים). במקרה ובמוך השן תהיה דלקת בלתי הפיכה או נמק אשר יגרום לה לאבד את חיותה, אך השן ראויה להשאר בפה ומתאימה לשיקום, ניתן לבצע טיפול שורש ולשמר בצורה זו את השן.
תהליך טיפול השורש מתחיל בביצוע חלל גישה. הרופא יקדח בשן, ויבצע חלל גישה לאיזור מוך השן, דרכו יוכל לבצע את הטיפול. לאחר מכן על הרופא למצוא את פתחי תעלות השורשים המובילות עד לקצותם. מספר התעלות משתנה בין השיניים השונות ומציאתן יכולה להיות לעיתים מלאכה לא פשוטה. קיימים מקרים בהם יש קושי במציאת פתחי התעלות, במקרים אלו רצוי שרופא השיניים ישתמש באמצעי הגדלה כגון מיקרוסקופ מיוחד לטיפולי שורש או משקפיים מגדילות. במהלך הטיפול על הרופא למדוד את עומק התעלות בשן היות וישנו קשר חזק בין סיכויי הצלחת הטיפול לבין ביצוע מדוייק עד רמת המילימטר. לאחר מדידת התעלות על הרופא להרחיבן בעזרת מחטים דקים המסומנים בצבעים שונים בעלי קוטר עולה, המחטים הללו מכונים פוצרים והם יכולים להיות ידניים או ממונעים. תוך כדי ההרחבה הרופא יבצע שטיפות של התעלות ע”י חומרי חיטוי. לאחר סיום ההרחבה הרופא יאטום את התעלות. כיום, מקובל לבצע את האיטום בעזרת חומר גומי הקרוי גוטפרקה בשילוב דבק מיוחד לאיטום תעלות.
חידוש טיפול שורש – במקרים בהם טיפול השורש לא תקין ניתן לרוב לבצעו מחדש. הטיפול כולל סילוק חומר סתימת השורש שהשתמשו בו בטיפול השורש הלקוי, הרחבה נוספת של התעלות, חיטויים מחדש וביצוע סתימות שורש חדשות. טיפול זה הוא מעט מורכב יותר מטיפול שורש רגיל וסיכויי הצלחתו נמוכים יותר.
קיימות שתי שיטות מקובלות להלבנת שיניים.
שיטה אחת מכונה שיטת הסד הביתי. בשיטה זו הרופא לוקח מידות למטופל ושולח אותן למעבדה על מנת לקבל סדים שקופים. המתרפא יקבל את הסדים ביחד עם ערכת הלבנה ביתית אשר כוללת לרוב חומר פעיל בתוך מזרקים. המתרפא יניח את החומר הפעיל בסד, לפי הנחיית הרופא וישתמש בו עד למספר שעות בכל יום למשך תקופת טיפול של עד שלושה שבועות.
שיטה שניה היא שיטת ההלבנה במרפאה. הרופא ישתמש בחומר פעיל בעל ריכוז גבוה בהרבה מהחומר הביתי שניתן בשיטת הסד ויניח אותו על שיני המתרפא. בשיטה זאת ישתמש הרופא בד”כ באמצעים שונים המפעילים את החומר הפעיל, כגון לייזר, מנורת לד או הלוגן, מנורת פלזמה וכ’ו. זמן מקובל לביצוע הלבנה זו הוא כשעה.
אומנם שיטת הסד הביתי לוקחת זמן רב יותר. אך מדובר בשיטה בטוחה יותר, בעלת פחות תופעות לוואי ולרוב התוצאות בעת השימוש בה טובות יותר. ההלבנה הביתית לרוב תחזיק זמן רב יותר (עד כשנתיים) כאשר התוצאות תלויות בגורמים שונים כגון: תזונת המתרפא, הרגלים כמו עישון, שתיית קפה וכו’.
השתלים המקובלים ביותר כיום הינם שתלים העשויים מסגסוגת טיטניום, על סמך תגליתו של פרופסור שבדי העונה לשם ברנמרק, שמצא שטיטניום יכול לעבור תהליך המכונה אוסטאואינטגרציה (חיבור לעצם), כאשר תאי הגוף המייצרים עצם נצמדים אל המשטח המחוספס של הטיטניום. חיבור של הטיטניום אל העצם יוצר קשר מבני ופונקציונלי בין העצם החיה לבין השתל, כך שהשתל משמש כבסיס עליו יחובר החלק השיקומי, שיכלול לרוב מבנה וכתר או גשר, או לחילופין חיבור לתותבת. תהליך הטיפול הינו בהרדמה מקומית ואין צורך בהרדמה כללית.