חוסר בשיניים

חוסר בשיניים

הניהיושבת על גדרהאבן המסותתתשלפני הבית. רגלאחת, עטופהבתחבושותעבות וצהובות,פשוטה קדימה.היא מגרדת מעלהתחבושותבהיסח הדעת,כאילו הגירודהזה אינו שלה.

"בגילשלך לא מביניםעוד כלום" -היא אומרת ליואני מהנהן.אבל זה לאמפריע לה. כמוהרגל, אני לא ממשמכאן. באיטיותכבדה היאחוזרת ומספרתלי ואני שבומאזין כמובפעם ראשונה.

הנאציםהעלו את כולםבלהבות בביתהכנסת הישןמעץ. כל אחדיכול להיותנאצי והםיכולים לחזורמכל פינה, בכלזמן. אז היאעומדת ופניהאל שבילי העפרוגבה אל הביתשלה שהתריסיםשלו מוגפים.

ככהעמדה מדי יוםשעות ארוכות, עד שהוורידיםשברגליהנדלקו והרופאשהוזעק אליהציווה עליהלשכב במיטה אםהיא לא רוצהנמק ברגלייםהצבות שלה.

היא לארצתה נמק. היאשכבה במיטהוחיכתה לשמועבכל רגע אתהדפיקות שלהםעל הדלת שלה,שגם היא היתהמעץ ולפחותפעמיים ביוםבערה בצבעיםאדומיםוצהובים. אלוהיו דפיקותמיוחדות,חלולות וקשות,מהדהדות כמומגפיים עלמשטח קשה.

היאכבר הסכינהלדפיקות האלה.היא ידעה שזורק שאלה שלזמן ושל מקוםעד שהצבעיםהאלה יטפסו בחרךשבין הדלתלמשקוף. כשהכליהיה נכון להם- הם יחזרו.

לפעמיםמצאה שהיאממתינה להםבקוצר רוח שלמי שמעונה.משאלה פרועהלהצרף באותההאש. בכתהבכי של חוסרסבלנות ושלזעם. האמינהשאם היא תרצהמספיק חזק איןכוח בעולםשימנע מהםלבוא אליה.לפחות את זההם חייבים לה -היא חשבה ודיהיה במחשבההזו להעלותחיוך עלהשפתייםהשדופות שלה.מה שהצחיקאותה זה שאיזשהונאצי חייבמשהו לאיזשהויהודי.

בתוםשבוע לא יכלהיותר לשכב. צלליםטיפסו עלהקירות והיוכל מיני קולותשל גיצים ושלבשר חרוךבדלת. היאהיתה מוכרחהלפתוח ולנקותהכל. הריח כברהיה בלתינסבל. היא ידעהשצריך לשלםמחיר בשביללהפטר מהםואפילו יותרכדי למנוע מהםלחזור. אז היאקמה מהמיטה ונעמדהעל הרגל שלהשהיתה מרושתתבכחול ובירוקשל שיש. שפתהקומקום של מיםעל פתיליה. נטלהסחבה גדולהוטבלה אותהבנפט ונעמדהאל מול הדלתוהמתינה.

בינתיים, כדילהעביר אתהזמן אחורה,היא זכרה. היאזכרה באופןמאומץ, עםלשון ביןהשפתיים. זכרהלעומקוהזכרון פעםברקות שלהבפעימות סדורותשהביאו רווחהלמוח שלה.

המים רתחווהיא שפכהאותם על הרגלשלה כדי להפחיתאת הכאב.כשהמים פגשובעור הם קילפואותו והוא נשרעל הרצפהבגוון חלבערפילי. היאיכלה לראותאותו מתכווץעליה ונושר.היא יכלהלראות אתהחיים שלהנחשפיםמתחתיובפעימותסגולותומאדימות. עדכדי כך היה להחשוב לראותאותם כשהםחוזרים, לאלהתפס שנית.

אף אחד לא באבאותו היום.גם לא הנאצים.היא סתם עמדהשם על רגלמעושנת, לופתתקומקוםהמהביל. היאחשבה עלהצריחות שלהאנשיםהמתכווצים בתוךהמדורה ועלהגיצים. זההיה חסרתכלית.

אזהיום הזה נגמרבכעס גדולשאיתו הלכה לישון.

בבוקר הציתואת הדלת שלהבצבעיםצהובים ואדומים.כשהם פגעו להבעיניים,נהייתה להמדורה בהן.הכל היה אדוםונטף עלהקירותהפנימיים של העפעפייםשלה עד שהיאהעדיפה לפקוחאותן ולהתבונןבאור. אלפיהאיכרים עמדומסביב והריעו וזרקופנימה קשוקלשונים.

אבל זהלא פטר אותהממה שהיה עליהלעשות גםהבוקר הזה שבאעליה בליאות.היתה משוכנעתשהיא מתקרבת אלפתרון. הרגישהכוח חדש אלמול האשוהזעקות שלהםוהדם השחורשזלג והתנדףמכל הקירות שלבית הכנסת, עץמפוחם. היאידעה שזהיפתיע אותם מאוד.הם לא מצפיםלזה מיהודיהעם בעיות כאלהברגליים. בכלזאת יכלהלהפתיע אותםולהתענג עלהמבטים שלהםכשזה יקרה.אסור להתרשלאו להתפנקעכשיו. אםיחזרו, היהתלוי רק בה.ראתה בעינירוחה את קירותבית הכנסתשואבים אליהםבחזרה אתהעשן, אתלהבות האש, אתקרעי העורהמפוחם, אתשלוליות הדםהמשחירות, אתחשרותהזבוביםהירוקיםוהשמנים, אתהצחנה.

היאקמה מהמיטהוהיה קר. היאהתעטפה בחלוקישן שלבד שלוהיתה תחושה שלוילון מחוספס,ארוג. היאדשדשה עלהרצפההעירומהוהציצה מבעדלחלונית מתכתשל תיבתהדואר. בדיוקמול התיבה שלההתפוצץ ורד ברבאדום. האדמהידעה. האדמה הרגישהבכוח החדששניתן לה. רקהאדמה היתהבקשר טוב עםהרגל המתקלפתוחשופתהורידים שלה.

מיהרהלסגור את הדלתולהשען עליהבגבה. דימתה שהיאבסרטטלוויזיה.מחשבות כאלההרגיעו אותהכי הן הוכיחולה שיש משהואחר, עולםשאין בו נאצים.עולם שלטלוויזיה ושלגיבורים שנשעניםבגבם עלדלתות. עולםשל שיזוף וקרםידיים. אבל אזחשבה : למה הםנשענים בגבםעל הדלתות שלהם,זה בגללשהנאציםחוזרים והםיודעים את זה. אסורלהם לומר אתזה במפורש אזהם רומזיםלנו. אבל הדלתתפרץ למרות כלהגביםהשרירייםהאלה. הנאציםלא יחזרו בכוחכי בכוח הםכבר נכשלו.הפעם הם יחזרובאהבה. היטלרכשגילה אתהמיקרופון,עשה בו שימושוכשגילה אתהטלוויזיה,עשה בה שימושוגם כשגילה אתהאולימפייאדה.אז מה ימנעממנו לגלות אתהאהבה ולעשותבה שימוש ? מהימנע ממנולהתאהבולאהובולצחוק בשינייםצחורותוסדורותבפרסומותלנאצים ? רקאנחנו יכוליםלמנוע אתעצמנו מליפולבמלכודת הזו.רק אנחנויכולים שלאלאהוב בתגובה לשימושהצינישהנאציםשיחזרו יעשובאהבה.

רק מי שהיהשם, מולהתבערה, יכוללהבין את הדרכיםהמיסתוריותשבהן חוזריםהנאצים.

כעתעמדה ובכתהבבדידותובעליבות אלמול הקירות הבודדיםוהעלוביםבדירה הבודדהוהעלובה שלה. זההיה שלבראשון. הואיקנה לה כוחלהלחם בהם. בינתייםזה היה פשוטבכי מתיש,מאלה שאדםבוכה אל עצמו.הרגל שלההמותכת גירדהלה והיא העבירהעליה כף רגלשנייהמגויידת משהו.היא הסתכלהבדאגה בשתיהן.היא קיוותהשהן תחזקנהמעמד ולאתבגודנה בה.היא קיוותהשהן לא תגרומנהלה לעשות משהומטופש, להזעיקעזרה, להכנס מתחתלברז מים,לגלגל שמיכהלחה. בעיתוןקראה שאסורלפקע אתהשלפוחיותושאסורלהוריד את העורואת הגלדים.גם לא היה זמןלזה.

היא דידתה אלהמטבח וסחבהבגרירה מיכלפלסטיק ומשפךבקצהו אל מרכזהחדר. היאחשבה בזעזועשהכוח הזה שישלה הוא כוחשהיא גנבהמהם. ככהבדיוק הם גררוג'ריקניםמלאים ושפכואותם מסביבלבית הכנסתביסודיותנאציתטיפוסית, עםקריאות עידודועצות למכביר.ייתכן אפילושהתעורר ויכוח.בעיניהם היאלא היתה אדםאבל זה לא מנעממנה להתנהגכמו קוף, כמותוכי, על דרךהחיקוי. זה לאמנע ממנהלשדוד מהם אתהאש שלהם כדילהביא אותה אלכל מי שעוד לאנשרפו בה. היאזכרה מספיקכדי לדעת שהםיכולים לנקרלה את הכבד שניםבלי לגמוראותה ושהיאאותם עושים אתזה בעינייםכלות. גם אתהעיניים הם יכוליםלקחת לה בסוף.לכן היה עליהלמהר.

ביעילותשפכה בפינותכמויותמדודות שלהנוזל הדליק.בקפדנותוביסודיותקירבה אל כלאחת מהפינותאת הגפרוריםשהיא הכינהמבעוד מועד. הלהבותהיססובהתחלה בכחול ורקכשהיו משוכנעותבנאציות שלה,בערו בגדולובכתום. הן קיפצוסביבה והשחירו אתהסיד הלבן שלהקירות. ברגעשישחירו אותה,הנאצים כבר לאיוכלו לבוא. זהכמו שאםשורפים עיגולשל דשא סביבהבית, האש לאיכולה להתקרבאליו. ככה הםיכלו לחזור : רקבאמצעותה,בשכונה הזו,בכל אופן.

היארצתה לחייך כיהיא היתהבטוחהשהנאצים בכלללא יאהבו אתהרעיון הזה,שלא תהיה להםדרך להעניש אותה.אבל היאנזהרה. למרותשידעה שעכשיוזה כבר בטוחלחלוטיןלהפנות אליהםאת הגב -התיישבה עלכסא מנצריםקלועים, פניה אל הדלת,מחכה.

כלמיני דבריםנפלו מאחוריה.רק לפי הרעשיםהבינה מה נפל.האש התפוקקהוהתנפצה ולחשהכשנתקלהבמשהו מענייןבמיוחד,שהזכיר לה את העברשלה, למשל,כשאיכלהתמונות של ביתהכנסת הבוער.האש ידעהלהעריךנוסטלגיה.

היא ידעה שהםיחזרו להענישאותה עלהחוצפה שלהועל כך שמצאהדרך החוצה,הרחק מהם. היאלא השלתה אתעצמה : בכל זאתהם היו הנאציםוהיא רק יהודיהאחת. היא לאחשבה שהיאעומדת לשנותאת תוצאותהמאבק. בסךהכל התכוונהלמנוע מהםלחזור לרחובהקטן הזה,לבית המשותףהזה, לדירההבודדה הזו,אליה. ניתןהיה לגמור אתכל זה במשאומתן ומבלילהזקקלאמצעים כל כךדראסטיים אבלהיא לא שכחהשאלה נאציםומה שהם עשולכל אלה שאיתםכרתו הסכמים.אי אפשר היהלהאמין להם.כך טיפסוהלהבותמאחוריה והגבשלה התחמם ובמצחשלה ניבעהזיעה והשיערהשחור-אפורשלה נדבק להלצוואר וביןהשדיים שלההלב הלם. היא חיכתה.

היאשמעה אתהדפיקות שלהםעל הדלת שלהמעץ. בדיוקכמו שדימתהשנים, הדפיקותהאלה והדלתהזו והיא עלכסא הנצרים,כבר הרגל שלהמעלה עשן וחםלה מאודבעורף, בוער.ככה בדיוק, אפילופרט אחד לאשונה. אבל היארק חייכה חיוךגדול. היאידעה שהזמןהוא לצידה. הפעם לאיהיה להם לאןלחזור.שירגישו קצתיהודים, זה מהשהיא חשבה עלהדפיקותהחלולות והקשותשלהם. שירגישוקצת איך זהלהיות בחוץכשהאש בפנים.שירגישו מה זהכשמסרביםלפתוח לך, אפילוכשאתה מתחנןומאיים ובוכהומבקש יפהומאיים. זהשאתה נאצי לאמקנה לךזכויות יתרכשהאש בוערת.אולי להיפך.אולי להשרףבתוך בית כנסתזה פחות נוראמאשר לראות אתזה. אולי הנאציםהם הקורבנותהאמיתיים,חוזרים כלהזמן, כמומחשבהטורדנית, כמוכפייה, אל האשהזו שהם הציתו.אבל היא לאתתרכך. היא לאתוותר להם. הםנאצים. זהגורל, צריךלשאת אותו. לאצריך לבכות כמויהודים. לאלכל אחד ישבית כנסתלהשרף בו.

"לכו מפה" -היא זעקה והאשחדרה אל תוךפיה וחרכה אתלשונה - "לכומפה."

ואתהיהודיםהזהירה : "הנאציםחוזרים. הםחוזרים."

אחר כך אפפהאותה האשוהקולות שהיאעשתה וכל הפצפוציםורחשים האלה,זה לא אפשר להלשמוע את הדפיקותהנמשכות עלהדלת. היא לא שמעה שוםדבר חוץ מאשראת הצחוקהגדול שהלךוגאה בה,מבפנים והציףאת כל המוחשלה בצבעיםצהוביםואדומים.

כשהוציאואותה משם,היתה הרגל שלהעיסה אדומה שלבשר ושל עורמדלדל. סכואותה במשחהצהובה בעלתריח רע ועטפואותהבתחבושותושלחו אותה חזרהלביתה שהיהליד ביתי.