לא משנה אם אתם אמריקאים, בריטים או ישראלים. המוטו "תלמד, תצליח" ליווה אתכם כל חייכם - מהמורים בבית הספר שאמרו לכם להשיג ציונים טובים כדי שתוכלו להתקבל למסלול נחשק, ועד להורים שהציקו לכם ללא הרף ללכת ללמוד רפואה או משפטים. אם חייתם באחת ממדינות העולם המערבי ב-60 השנים האחרונות, אתם לא מכירים ברירה אחרת: תואר ראשון נהפך לחיוני לא פחות מתעודת בגרות, גם במשרות של שירות לקוחות. עם זאת, אם אתם חיים בעולם המערבי בשנים האחרונות, אתם יודעים עד כמה עבדו עליכם. אמרו לכולכם ללכת ללמוד, אבל לא אמרו לכם שאין מקום לכולם בשוק העבודה. בין הפעלים "תלמד" ל"תצליח" פעורה תהום עמוקה, וכעת אתם מגלים עד כמה.

נעם אופנהיימר

הדור הזה משכיל יותר מכל דור שקדם לו אי פעם - והוא גם מובטל יותר. בספרד מגיעה אבטלת הצעירים ל-50%, ובבריטניה ובארה"ב היא קרובה ל-20%. צעירים רבים לא מצליחים לקבל ניסיון מקצועי בתחום שלהם. 85% מבוגרי האוניברסיטאות בארה"ב נאלצים לחזור להתגורר עם הוריהם. אחרים הולכים לתארים מתקדמים, בתקווה שכשהשוק יתאושש יחכו להם משרות.

התופעה המכונה "בועה בהשכלה הגבוהה" ברחבי העולם - מושג המשקף את הפער בין העלות הגבוהה של חינוך אקדמי לבין התועלת המפוקפקת שצומחת ממנו לפעמים - היא חלק מרכזי במשבר הדורי שעובר כעת על בני דור ה-Y. כל החיים אמרו להם ללמוד - הרי להוריהם זה עבד - אבל הם מגלים על בשרם שאין מספיק משרות לכל הצעירים המשכילים אך חסרי הניסיון שמציפים את שוק העבודה העולמי.

מחירה של ההשכלה האקדמית בכל העולם עלה בחדות הודות לביקוש הגבוה, אך הגידול החד במספר הבוגרים עולה על מספר המשרות שמייצרת הכלכלה עבורם. בסין מכונים הצעירים המשכילים שלא מועסקים "שבט נמלים", וכשמקדונלד'ס הודיעה באפריל על מבצע גיוס של 60 אלף עובדים בארה"ב, היא קיבלה יותר ממיליון בקשות עבודה, רבות מהן מצעירים בעלי תארים אקדמיים, חלקם אפילו עם תארים "רציניים" כמו משפטים ומינהל עסקים.

המשבר הכלכלי העולמי, שהוביל את אבטלת הצעירים לשיא, הפך את תהליך ההתפכחות לכואב יותר. גם בישראל, הסטודנטים ובוגרי האוניברסיטאות שמתקשים להתקדם בחיים הם חלק מרכזי ממחאת האוהלים. "עשיתי תואר, ועכשיו ייקח לי שבע שנים לשקם את חשבון הבנק שלי", נשמע צעירה אומרת בימיה הראשונים של המחאה.

"יש ניתוק בין שוק העבודה, כלומר המשרות שבאמת קיימות, לבין החינוך שלו זוכים סטודנטים כיום. בהחלט אפשר לדבר על זה במונחים של בועה, אף שהאנלוגיה לא מושלמת", אומר הכלכלן וההיסטוריון האמריקאי ריצ'רד ודר, פרופסור באוניברסיטת אוהיו ועמית במכון המחקר השמרני AEI. ודר, מחבר הספר "Going Broke by Degree: Why College Costs Too Much" (מתרוששים בגלל תואר: מדוע השכלה גבוהה עולה יותר מדי), הוא מהקולות הבולטים המביעים כיום התנגדות למה שהוא מכנה "השקעה מוגזמת בחינוך". בארה"ב, הוא אומר, יש שתי השקעות שבהן האמריקאים מאמינים בתוקף: דיור והשכלה. בועת אחת כבר פקעה, וייתכן שהאחרת כבר בדרך.

"צרכנים שתהו בעבר אם זה שווה להוציא 4,000 דולר למ"ר עבור בית, שואלים את עצמם כעת אם שווה לשלם 1,000 דולר בשבוע כדי לשלוח את הילד שלהם לקולג'", כתבו כבר ב-2009 ג'וזף מאר קרונין, לשעבר הממונה על החינוך במדינת מסצ'וסטס, והווארד אי. הורטון, נשיא מכללת ניו אינגלנד לפיננסים, במאמר במגזין "Chronicles of Higher Education" שבו תיארו את הבועה המתנפחת כ"נכס שמוערך באופן מלאכותי ולא הגיוני, שאינו בר קיימא".

"מספר הבוגרים שלהם תארים אקדמיים צומח במהירות גבוהה בהרבה מהצמיחה במספר המשרות שלהן דרוש החינוך הזה", אומר ודר. "מספר המשרות שלהן דרושות מיומנויות טכניות, מה שאנחנו מכנים ‘צווארון לבן', צומח, אבל לא מהר מספיק. לכן יותר ויותר בוגרי אוניברסיטאות ומכללות הולכים לעבוד כברמנים, כנהגי משאיות, כצבעים - עבודות שלא דורשות יותר מהשכלה תיכונית". 80 אלף ברמנים ו-317 אלף מלצרים ומלצריות בארה"ב מחזיקים בתארים אקדמיים, כמו גם 25% מעובדי הטלמרקטינג. בסך הכל, 17 מיליון אמריקאים עובדים כיום בעבודות שלא מצריכות יותר מהשכלה תיכונית.

אין עבודה? תעשו תואר שני

ההורים עבדו עלינו

הדיון שצובר תאוצה בכל העולם מגיע לאט לאט גם לישראל. החומה שבה נתקלים האקדמאים הצעירים הישראלים שמתקשים למצוא עבודה היא אותה חומה שבה נתקלים צעירים במדינות אירופה: אין להם ניסיון, והמעסיקים חוששים להיות אלה שמעניקים להם אותו. העובדה שסיימו בציונים מעולים חסרת משמעות. "הייתי בראיון כתועמלנית תרופות בחברה בכפר סבא. אני יושבת מול מי שמראיינת אותי, והיא רואה בקורות החיים שלי שלמדתי ביולוגיה ועזבתי", אומרת יעל, 26, שסיימה תואר ראשון במדעי התזונה במכון ויצמן. "חרה לה מאוד שעזבתי את התואר. מה זה מעניין אותך? מה זה רלוונטי? את התואר שלי סיימתי עכשיו עם ציונים מעולים. רבים נמצאים במצב שלי. אחותי סיימה תואר בפסיכולוגיה במסלול ישיר לדוקטורט, ואני לא יודעת מה יהיה לה כשהיא תצא מהאקדמיה".

"אני עובד בעוד שתי עבודות במקביל וחי בצמצום, גם כי אני בן אדם כי וגם כי אין לי אפשרות אחרת. גם ההורים עוזרים", אומר אסף יעקובוביץ', ממייסדי ועד המאבק של המתמחים בפסיכולוגיה. "יש בזה משהו שגם מנציח חתך סוציו-אקונומי מסוים, כי אנשים ללא תמיכה כלכלית כלשהי לא יוכלו לצלוח את התואר". יעקובוביץ' וחבריו ניצלו את גל המחאה החברתית השוטף כעת את ישראל, והם דורשים תנאים טובים יותר עבור המתמחים בפסיכולוגיה, שלעתים משתכרים פחות מ-2,000 שקל בחודש על עבודה שהיא בפועל משרה מלאה.

"רוב הצעירים עוברים את המסלול שעברתי", הוא אומר. "הייתי קצין בצבא, השתחררתי בגיל מאוחר ולא ויתרתי על האפשרות להיכנס למקצוע שמעניין אותי ונראה לי משמעותי, פסיכולוגיה קלינית. נכנסתי ביודעין למסלול ארוך ומפרך. תואר ראשון של שלוש שנים ותואר שני שקשה להתקבל אליו. במקרה שלי עברו שנתיים בין התואר הראשון לשני. ואז צריך למצוא התמחות, שמתחילה שנה מיום הסיום הלימודים. בקיץ 2009 סיימתי את הלימודים והתחלתי את ההתמחות. התקבלתי להתמחות בת ארבע שנים בקריית גת, כך שמדובר גם בנסיעות ארוכות וגם בתנאים של מגזר ציבורי. אדם בן 34.5 עם כזאת השכלה מצפה לעבוד באווירה אחרת לגמרי.

"קשה לי למצוא את הנקודה בזמן שבה הבנתי עד כמה השכר נמוך, אבל זה היה אחרי שהתחלתי תואר שני. הכרתי הפחדות וסיפורים על כך שבהמשך לא מרוויחים בכלל עד שפותחים קליניקה פרטית, אבל לא ידעתי שבמהלך ארבע שנים בהתמחות אתה מרוויח כל כך מעט, 2,500 שקל ברוטו בחודש, לעבודה קשה וערכית.

"המערכת גורמת לך להרגיש במידה מסוימת צעיר וילד, אף על פי שאתה בעצם באמצע שנות ה-30 לחייך, ומחזיק בעמדה שיש בה המון אחריות ושנדרשת ממנה בגרות רבה. אתה בדיסוננס בין מה שאתה עושה בחדר לבין מה שאתה עושה מחוץ לחדר, שם אתה מקבל את השאריות של העוגה. מי שמתחיל תואר שני וחושב שבעוד שנתיים הוא מסיים ומגיע לחוף מבטחים, מבחינה כלכלית או מקצועית, לא מודע למה שקורה בתחום".

טקס סיום של בוגרי משפטים באוניברסיטת חיפה

"אין ספק שיש לאנשים בעלי השכלה קושי למצוא תעסוקה כיום", אומרת נילי ברקאי, יועצת קריירה במרכז לפיתוח קריירה של אוניברסיטת תל אביב. "אנחנו קוראים לזה בועת האינטרנט. רוב החיפוש מתבצע כיום באמצעות אתרי אינטרנט, ויש חשיפה גדולה להצעות עבודה - מאות אנשים פונים לכל משרה, ופעמים רבות קובץ קורות החיים שלך בכלל לא מגיע למישהו שיכול לשקול אותך למשרה".

ברקאי מסמנת מיד את התחומים הבעייתיים לעומת אלה שאין בהם קשיים. הרשימה לא מפתיעה: בוגרי משפטים, מינהל עסקים ומדעי המחשב עוד נהנים מביקוש חזק מצד מעסיקים, בעוד שבוגרי מדעי הרוח ובוגרי חוגים כמו כימיה, ביולוגיה, פיסיקה ואפילו מתמטיקה מתקשים למצוא עבודה.

"בגדול, אנחנו לא מרגישים שיש יותר מצוקה מאשר בתקופות אחרות שהיו קשות עבור המשק", אומרת ברקאי, שמחשיבה את התקופה הנוכחית לקשה, למרות נתוני הצמיחה והאבטלה שבשפל. "יש תחומים שבהם יש תזוזה טובה, והרבה תחומים - כמו כל התחום החברתי - שסובלים. אולי בצד הטכנולוגי יש פריחה חסרת תקדים, אבל במקומות אחרים אני לא מרגישה את זה.

חלוקת הסטודנטים לפי תארים

ברקאי מספקת דוגמה מוחשית לבועת האינטרנט. "פירסמנו הצעות עבודה לתפקיד באוניברסיטה וקיבלנו 700 קורות חיים. חלקם בטח היו טובים, אבל לא יכולנו להגיע אליהם. זה היה פשוט שיטפון".

הפתרון, היא אומרת, "הוא לפתור את הדילמה הגדולה שבין הרצון להשיג ציונים טובים לבין הצורך לנצל את תקופת הלימודים לרכישת ניסיון. ההיגיון אומר שאם יש לי ציונים מצוינים יהיה לי קל למצוא עבודה, אבל אנשים צריכים להשקיע יותר במילוי שורות בקורות החיים שלהם. תואר שני עוזר אף הוא. לאנשים שמשיגים תואר שני קל יותר להשתלב, כי זה מחפה על חוסר הניסיון".

ת', 34, שהשלימה תואר ראשון ונמצאת בשלבי סיום של תואר שני, לא מרגישה שקל לה יותר להשתלב בשוק העבודה. באחרונה היא פוטרה מעבודתה כדיילת, והיא מרוויחה 23 שקל בשעה בעבודתה הנוכחית. "כבר בלימודים ידעתי שלא אוכל לעשות כלום עם התואר, אבל חשבתי שאם אעשה תואר, יראו זאת בעין יפה, ולא יגידו לי ‘אז מה'. לא התקבלתי לעבודה כפקידה כי אמרו שאין לי ניסיון. אפילו להיות מזכירה לא חושבים שאני מספיק מוכשרת. כמה משפיל".

"יש אינפלציה של תארים, ומוסדות ההשכלה הגבוהה וגם התיכונים לא מכינים אותך לעולם האמיתי. לא רימו אותנו רק באוניברסיטה, רימו אותנו גם בבית הספר", אומרת אבן דוד, "כל המערכת צריכה להשתנות ולהתאים את עצמה לעולם ולמצב הכלכלי שבו אנחנו חיים".

רעיה אבן דויד: "הבנתי שאני צריכה להתחיל לעבוד"

יעל נתקלה בבעיה דומה. "סיימתי לימודים לא קלים, שלא קל להתקבל אליהם", היא מעידה. למרות זאת, היא תקועה. "למדתי שנתיים ביולוגיה בתל אביב ועזבתי. החלטתי שאני לא רוצה חיים אקדמיים. התואר שלי במדעי התזונה נחשב לתואר עם יותר סיכוי למצוא בו עבודה, אבל זה לא באמת עובד ככה. כל מי שסיים את הלימודים בתחום הזה נמצא במצב קצת מגוחך, שבו כדי שנוכל לקבל הסמכה כתזונאים, צריך לעבור סטאז'. אבל כיום ההחלטה מי יעשה סטאז' ואיפה מוחלטת בהגרלה שרירותית לחלוטין של משרד הבריאות. אנחנו משלמים על הסטאז' 10,000 שקל, ועובדים בו חמישה ימים בשבוע. אין סיכוי שתוכל לעבוד תוך כדי. אתה יכול לחכות עד שנתיים להיכנס לסטאז', ויש לך ואקום כזה. סיימת את התואר ואתה לא יכול לעבוד בתחום שלך. אתה תקוע.

"היום אני עושה קורס בניטור מחקרים קליניים, שעולה 5,250 שקל. אני פשוט מחפשת אלטרנטיבה בתחום שלא קשור לתזונה כי הרגע שבו אוכל להתחיל לעבוד כתזונאית הוא עוד שנתיים מהיום. אני לא רוצה לתת עוד כסף לאקדמיה, כי אם הייתי עושה תואר שני הייתי נהפכת לאובר-קווליפייד ללא ניסיון מקצועי.

"יש לי חבר טוב שסיים לימודי משפטים וסטאז' והוא מצא עבודה בחצי משרה מהבית. חצי שנה הוא ישב בבית ולא הצליח למצוא עבודה. יש לי חברה שסיימה לימודי ביוכימיה של מזון באוניברסיטה העברית וכיום עובדת כדיילת באל על. גם אתרי העבודות הם שקר: אני שולחת כל יום חמישה קבצים של קורות חיים וחזרו אלי עד כה רק ממקום אחד. אני רק רוצה לצבור ניסיון עבודה, אבל אף אחד לא נותן לך, וכל עוד אין לך ניסיון מקצועי בתחום שלך בקורות החיים, לאף אחד לא אכפת שסיימת בהצטיינות את הלימודים. אז אמנם לא הבטיחו לנו באוניברסיטה שנצא לשוק העבודה ומיד נסתדר, אבל יש פער גדול בין הציפייה שלך בתור סטודנט שמסיים תואר קשה מאוד, לבין העובדה שאחר כך אף אחד לא מתייחס אליך ברצינות. אתה יוצא עם שום דבר".

"לא יכולתי לדעת שזה לא יועיל לי עד אחרי שכבר עשיתי את זה", אומרת אבן דוד, "כל העניין של 'יש עבודה - אין עבודה' זה לא משהו שמבינים כשמשתחררים מהצבא. התפישה היא של מריטוקרטיה, שאם אתאמץ - אצליח. ‘מה פתאום שאהיה מובטלת? לי זה לא יקרה, אני באה מבית טוב'. ואז הבנתי שאני עוד בורג במערכת, והשוק תחרותי ומתגמל באופן נמוך".

לדברי ודר, יותר ויותר צעירים מרגישים מרומים. "הם לא מרגישים כך כשהם מתחילים ללמוד, כמובן. הם חושבים לעצמם: ‘אחיה חיים של מעמד בינוני, עם מכונית נחמדה, בית נחמד, ואשה נחמדה עם ילדים', ופתאום יש להם חובות והם עובדים בשכר נמוך, שמקשה עליהם להחזיר את ההלוואות שלקחו. זה מזכיר לי את הימים שאחרי פקיעתה של בועת הדיור בארה"ב. יש התפכחות גוברת ותחושות של בגידה. סטודנטים אומרים לי ‘ההורים שלנו והמבוגרים העבירו לנו את המסר הלא נכון, הונו אותנו'".

עלייה במקבלי תארים במוסדות להשכלה גבוהה בישראל

"יש לנו בעיה של ציפיות. האוניברסיטאות והפוליטיקאים אמרו לכולם שהם צריכים ללכת ללמוד בקולג', ועכשיו תרגיש כמו כישלון אם לא תלך ללמוד. יצרנו מצב שיהיה קשה ומצער לשבור את התרבות הזאת, וזה יכלול הרבה עצב ואולי אפילו שערוריות, תוכניות טלוויזיה על בוגרי אוניברסיטאות מובטלים וכדומה".

התואר לא היה מיותר

למרות התסכול של בוגרי אוניברסיטאות ומכללות רבים, המצב בישראל טוב יחסית לעולם. לפי נתוני ה-OECD, %44 מקרב בני ה-25-64 בישראל הם בעלי השכלה גבוהה, נתון שמציב את ישראל בין המדינות המשכילות בעולם, יחד עם ארה"ב, קנדה ויפן. לפי נתוני משרד התמ"ת, בקרב בני 23-28 שיעור הלומדים עומד על 37%, לעומת 44% מבני 18-22. בניגוד לשאר העולם, הצעירים המשכילים בישראל לא סובלים מאבטלה - למעשה, הביקוש לבוגרי אוניברסיטאות ומכללות חזק בישראל בתחומים כמו הנדסה, אלקטרוניקה, חומרה וגם מקצועות שסובלים ממחסור, כמו אחיות. הבעיה, אם כבר, היא השכר הנמוך שמקבלים צעירים רבים - במיוחד ביחס ליוקר המחיה.

עם זאת, התופעה של "השכלת יתר" - אנשים שרמת ההשכלה שלהם גבוהה מזו הדרושה להם בעבודתם - נעשית נפוצה יותר ויותר בישראל. מחקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מ-2008, שהסתמך על נתונים מ-2004, העריך כי שיעור השכלת היתר בקרב בוגרי אוניברסיטאות בישראל עומד על 29%-37%, מהגבוהים במדינות המערב. לפי חישוב אחר, הנתון הוא 47%-42%, והשיעור הגבוה ביותר של בוגרים בעלי השכלת יתר נמצא בקרב בוגרי מדעי הרוח והחיים, והשיעור הנמוך ביותר בקרב בוגרי מינהל עסקים. עובדים שסובלים מהשכלת יתר נוטים להחליף מקומות עבודה בתדירות גבוהה יותר, להיות צעירים יותר ושכרם נמוך ב-11% מזה של עובדים שעבודתם מתאימה לרמת ההשכלה שרכשו.

פרופ' יהודה כהנא מאוניברסיטת תל אביב דווקא אינו מזהה בועת השכלה גבוהה בישראל. "זאת שאלה של ביקוש והיצע", הוא מסביר את הקשיים שבהם נתקלים חלק מבוגרי האוניברסיטאות במציאת עבודה או השתלבות בתחומם. "יש מקצועות, למשל רופאים, שמקבלים שכר נמוך מאוד בגלל מערכת ממוסדת שפוגעת בהם, וזאת בושה וחרפה. אבל השכלה גבוהה ממלאת כיום את התפקיד שמילאה פעם תעודת בגרות. אם אין לך את זה, אתה באמת בבעיה.

"בשנות ה-50 וה-60, על רקע המרוץ לחלל, חלה עלייה חדה במספר המהנדסים בארה"ב ובעולם. היה לנו ביקוש עצום למהנדסים, השכר שלהם עלה, והפקולטות להנדסה גדלו. בשנות ה-70 הביקוש ירד והיה לנו עודף של מהנדסים, אז מספר המשרות החל לרדת. הפקולטות קטנו. האוניברסיטה שלי שקלה לבטל את הפקולטה להנדסה. כעת חזר הביקוש למהנדסים. יש תקופות של 10-15 שנה שבהן יש יותר מדי מהנדסים או עורכי דין ולוקח לשוק שנים להסתגל".

חשוב לציין שלמרות הדיבורים על בועה, פירושה של השכלה גבוהה עבור רבים הוא עדיין יותר כסף. בישראל, למשל, 85% מהגברים המשכילים ו-82% מהנשים המשכילות מועסקים. שכרו החודשי הממוצע של גבר יהודי בעל השכלה אקדמית הוא 10,542 שקל, לעומת 7,186 שקל לגבר שסיים 12 שנות לימוד בלבד. עם זאת, בארה"ב, שני מיליון בוגרי אוניברסיטאות אינם מועסקים כיום או אינם מועסקים בתחומם - זינוק של 17% מאז 2007.

העודפים, מזהיר ודר, פוגעים יותר ויותר גם במקצועות שנחשבים כיום לרווחיים. "יש לנו יותר מדי עורכי דין בארה"ב, וכנראה גם בישראל. אם נסתכל במשכורות ההתחלתיות של מורים ובוגרי תארים בהיסטוריה או בעבודה סוציאלית, הם מקבלים פחות מחצי מהמשכורות של בוגרי ראיית חשבון למשל. התוצאה היא שגם שם מתחילים לראות עודפים. אני מתחיל לראות עורכי דין שלא הולך להם טוב. זאת תופעה שבעבר היתה נדירה, אך נהפכה לנפוצה יותר". בעקבות הדיבורים על בועה, לפי דיווח ב"וול סטריט ג'ורנל", נפל מספר הבקשות להתקבל לפקולטות למשפטים בארה"ב ב-11.5% ב-2011 לרמתו הנמוכה מאז 2001 - לאחר עלייה של 6.3% בין 2007 ל-2009 וזינוק של 20% ב-2001-2002.

"אני לא חושב שיש תארים שאין להם ערך", אומר כהנא, "ביקוש והיצע פועלים על שווקים תחרותיים, אבל יש מקומות שבהם מאוד חשוב למדינה שיהיו דברים מסוימים. נכון שאין תועלת מיידית למקצועות מסוימים, אבל הם חשובים כי הם חלק מהמורשת העולמית שצריך להעביר. אתה לא רוצה לגדל פה רק בוגרי מינהל עסקים שיהיו ללא השכלה כללית".

"ייתכן שלא בחרתי את החוג הנכון, הוא לא מוכוון תעסוקה כמו חשבונאות, אבל התואר לא היה מיותר", אומרת אבן דוד. "הוא עזר לי לפתח את הכיוון המקצועי שלי. בלי תואר לא הייתי יודעת מה הזהות שלי, ולא הייתי מצליחה לשאול שאלות, הוא היה רלוונטי מאוד במובן של התפתחות והתבגרות. עם זאת, חינוך בלתי פורמלי, ניהול מלכ"רים, הם לא תחומים רווחיים ואני רוצה יותר כסף. אני רוצה תנאי חיים כמו שההורים שלי היו יכולים לתת לי, ואין ירושה שמחכה לי. אני שוקלת למכור את נפשי לשטן וללמוד מינהל עסקים".

אחת הבעיות, אומר ודר, היא שסטודנטים רואים בלימודים השקעה מצד אחד, ומצד שני גם כלי חברתי. "הם צורכים חינוך גבוה, במיוחד אלה ששוהים במעונות. בארה"ב רבים מהם נשארים חמש שנים או יותר בלימודים, משום שהם נהנים כל כך. יש להם סמים, אלכוהול וסקס. הם לא עובדים קשה מדי, וגם זאת בעיה. הלימודים הם גם השקעה וגם החלטה צרכנית. דיור, במובן מסוים, הוא גם כזה.

"אני חושב שאנחנו מגיעים לסף בחינוך הגבוה שנהפך לבלתי נסבל, או פשוט לא בר קיימא. קשה לי לומר בביטחון מה יקרה, משום שאנחנו מגיעים למצב שמעולם לא קרה בעבר, אבל משהו הולך להישבר. זה אולי יהיה שינוי רדיקלי באופן שבו אנחנו מתייחסים לחינוך גבוה. אולי מעבר מהאוניברסיטאות המסורתיות למערכת של בדיקות כשירות לעבודות, שבהן יהיה פחות דגש על תארים. הבעיה הזאת עלולה להחמיר להיקף שיגרום לבעיה בינלאומית, וזאת תוביל לשינוי רדיקלי. מה יהיה השינוי הזה, אני כבר לא יודע".

אין סנטה קלאוס

פיטר תיל נחשב לאגדה בקרב יזמים. ב-1998 הוא היה ממייסדי שירות התשלומים המקוון פייפל. הוא גם היה המשקיע הראשון בפייסבוק והעניק לחברה הצעירה 500 אלף דולר.

לתיל, שהונו מוערך במיליארדים הודות לאותה השקעה מוקדמת בפייסבוק, יש גם כישרון מיוחד לזיהוי בועות פיננסיות. את בועת הדוט.קום הוא זיהה יותר משנה לפני שפקעה, ואת הבועה שהתפתחה בשוקי הדיור והפיננסים בארה"ב הוא זיהה שנים לפני שהמשבר הפיל את הכלכלה העולמית וסירב בתוקף להשקיע בנדל"ן. ב-2010 הוא זיהה היווצרות של בועה נוספת: בועת הההשכלה הגבוהה.

"בועה אמיתית נוצרת כשמשהו מוערך במחיר גבוה מדי ומאמינים בו באדיקות", אמר באפריל בראיון לבלוג הטכנולוגיה טק קראנץ', "חינוך הוא אולי הדבר האחרון שאנשים עדיין מאמינים בו בארה"ב. מסוכן להטיל ספק בערך שלו. זה טאבו מוחלט, כמו לומר לילדים שאין סנטה קלאוס".

שכר הלימוד, אמר תיל, גבוה מדי, נטל החובות שלוקחים סטודנטים על עצמם - במיוחד בארה"ב - הוא עצום ומסוכן, וכל הסימנים מצביעים על כך שהערכת השווי של תארים אקדמיים מופרזת באופן משמעותי. בארה"ב עקף היקף ההלוואות לסטודנטים את היקף החובות לכרטיסי אשראי ועלה ב-2011 ליותר מטריליון דולר -זינוק של 47% לעומת העשור הקודם. בארה"ב ובקנדה צוברים הסטודנטים בממוצע חוב של 23 אלף דולר.

מספר הלוואות הסטודנטים בארה"ב זינק בשנתיים האחרונות ב-29% ל-69 מיליון דולר. כדי להשלים תואר באוניברסיטאות או במכללות נחשבות, הם צוברים לעתים חובות של רבע מיליון דולר ויותר, שאותם הם משלמים עד סוף שנות ה-30 לחייהם. השכר החציוני של בוגרי קולג' בארה"ב ב-2010, אגב, היה 27 אלף דולר בשנה, לעומת 30 אלף דולר ב-2006.

המצב החמיר כל כך עד שסוכנות הדירוג מודי'ס הזהירה החודש כי רמת החובות שצוברים סטודנטים בארה"ב אינה בת קיימא ואמרה כי "אי אפשר לשלול את האפשרות של בועה בחינוך", שעשויה להוביל למשבר פיננסי על רקע עלייה בחדלות הפירעון של הלוואות סטודנטים. בניגוד להלוואות אחרות כמו משכנתא, מחובות להלוואות סטודנטים בארה"ב אי אפשר להשתחרר גם באמצעות הכרזה על פשיטת רגל, לפי חוק שקבע נשיא ארה"ב לשעבר ג'ורג' בוש הבן. לווית וכעת אתה לא מצליח למצוא עבודה שתאפשר לך להחזיר את חובותיך? בעיה שלך. מהלוואת סטודנט ישחרר רק המוות.

הבועה המתפתחת גם הובילה את תיל לחשוש שכל הרדיפה הזאת אחרי תארים תוביל לירידה בהיקף החדשנות הטכנולוגית. הוא מצא לכך פתרון מקורי: הוא משלם לתלמידים מצטיינים כדי שלא ילכו ללמוד. תיל יזם את התוכנית 20 Under 20 (20 מתחת ל-20), שמעניקה 100 אלף דולר ל-20 צעירים מתחת לגיל 20 שיסכימו לא ללכת לקולג' ובמקום זה להקים חברה ולפתוח בקריירה של יזמות באופן מיידי. המודל: ביל גייטס, סטיב ג'ובס, מארק צוקרברג - כולם צעירים מבריקים שלא התאימו למסגרת האקדמית ומצאו דרך אחרת לשנות את העולם.

"אם תסתכל על המחיר של שכר הלימוד בארה"ב, הוא עלה פי ארבעה בעשור האחרון, והאיכות לא השתנתה כלל. המחיר עולה במהירות כי אנשים מוכנים לשלם כל מחיר ולא נעצרים לשאול אם המחיר הזה מוצדק, ואם התועלת שווה את זה, במונחי זמן, כסף וחובות", אומר ג'ים אוניל, שעומד בראש קרן הצדקה של תיל ומנהל את תוכנית 20 Under 20. "המטרות שלנו הן למשוך תשומת לב לבועת ההשכלה הגבוהה ולהניע יותר צעירים מוכשרים לכיוון של חדשנות טכנולוגית".

"ב-150 השנים האחרונות, זרם תדיר של חידושים טכנולוגיים הוביל לצמיחה כלכלית בעולם המערבי", מוסיף אוניל. "אם קצב החידושים יאט, יהיו לכך השלכות כלכליות רעות מאוד. כולנו בעולם המערבי סומכים על צמיחה כלכלית מתמשכת. פיטר מודאג מכך שהעתיד צופן בחובו פחות חדשנות, ולכן חשבנו מה נוכל לעשות כדי לערב יותר צעירים מוכשרים בחדשנות ובסטארט-אפים. החלטנו שחובות ולימודים הם אלה שבדרך כלל מונעים מצעירים לעסוק בחדשנות, ולכן אנו מנסים להשיג צעירים ללא חובות, מתחת לגיל 20. זו בעיה גלובלית, ולכן זאת תוכנית גלובלית. קיבלנו יותר מ-400 בקשות מיותר מ-20 מדינות, בהן ישראל, ולא יכולנו לצמצם את המספר ל-20, לכן במחזור הראשון של התוכנית יש 24 צעירים".

ובבועה כמו בכל בועה, אומר אוניל, יש מי שמרוויח: המוסדות להשכלה גבוהה והפוליטיקאים, שבמשך שנים נהנו מעלייה מתמדת במספר הסטודנטים, בשכר הלימוד ובתקציבים. "אני חושב שחינוך הוא ברמה מסוימת אשליה שמוכרים פוליטיקאים. אנשים תמיד שואלים אותם מה הם עושים בנוגע לכלכלה, והם תמיד אומרים ‘נשלח יותר צעירים לאוניברסיטה'. יש בעלי אינטרסים רבים, כמו פוליטיקאים וראשי מוסדות להשכלה גבוהה, שרוצים למנוע מאחרים להטיל ספק בתעשייה הזאת. אבל מדובר במוצר שהם מוכרים ובתעשייה בדיוק כמו תעשייה אחרת. בכל פעם שאתה מוכר מוצר, אתה אומר לאנשים שהוא חיוני ושכולם צריכים אותו - כי כך אתה יכול להצדיק העלאות חדות במחירו".

עניין עם פועלי בניין

ככל שיותר ויותר צעירים ממלאים את המוסדות להשכלה גבוהה, ולאחר מכן את שוק העבודה העולמי - כך צפויה הבעיה להחמיר. כבר עכשיו מכונה דור שלם "דור אבוד" משום שהצמיחה העולמית המדשדשת אינה מייצרת מספיק משרות עבורו, והשנים הקרובות עלולות להפוך את מה שכרגע נמצא בגדר בעיה כלל עולמית למשבר עבודה גלובלי שהפתרונות לו אינם ברורים.

לדברי אוניל, השורה התחתונה היא שהשכלה גבוהה היא השקעה נבונה עבור אחדים, אך לא עבור אחרים. "יש אנשים בעלי תוכנית מפורטות לגבי מה הם רוצים להשיג מהלימודים, והם בוחרים במסלול שיהיה רלוונטי לקריירה שלהם. זאת השקעה טובה. חצי מהצעירים שסיימו לפני שנה לימודים בארה"ב מובטלים או עובדים במשרות שלא קשורות לתואר שלהם. פירוש הדבר הוא שהחובות שלקחו כדי ללמוד בקולג' לא השתלמו להם בכלל".

אחד הפתרונות שבו דוגל תיל הוא יזמות. חברות כמו בלאקסטון ו-AT&T, מנפאואר ומיקרוסופט, פתחו גם הן תוכניות יזמות כדי לעודד תלמידי תיכון שעוד לא התחילו לימודים אקדמיים וצעירים שסיימו, להקים חברות משלהם. תוכנית יזמות שהחלה ב-2008 באוניברסיטת מיאמי ונועדה לשכנע צעירים להקים עסקים משלהם במקום לחפש עבודה בחברות אחרות הובילה לפתיחתן של 45 חברות על ידי סטודנטים ובוגרים. מזכ"ל האו"ם, באן קי מון, התייחס גם הוא ליזמות כפתרון אפשרי לאבטלת הצעירים ברחבי העולם ואמר כי "קידום יזמות בקרב צעירים היא אחת הדרכים לפתור את הבעיה הזאת".

"בארה"ב יש מספר עצום של צעירים שהולכים ללמוד משפטים, לא מצליחים למצוא עבודה כעורכי דין ותקועים בחובות ענק. אלפי אנשים בני 30 ויותר תקועים עם חובות בעבודות שלא באמת מנצלות את הכישורים שלהם. לכן אנחנו מנסים לגרום למתבגרים ששוקלים ללכת לקולג' לשקול את היתרונות ואת החסרונות של צעד כזה", אומר אוניל. "החשש הגדול ביותר שלנו הוא שלא תהיה מספיק חדשנות טכנולוגית שתאפשר לכלכלה לצמוח. ביל גייטס, מארק צוקרברג וסטיב ג'ובס הם אנשים שהיה להם חזון, משהו שהיה להם יותר דחוף לעשות מאשר ללמוד, והתברר שזה גם הועיל יותר לחברה.

"יש כל כך הרבה דרכים ללמוד, ומדי שנה נוצרות עוד דרכים. אני חושב שבעתיד נראה יותר מודלים ללמידה בגילים שונים ובדרכים שונות ושיתאימו יותר לעבודה, לא רק המודל של 50 השנים הקודמות שבו כולם יושבים ארבע שעות בחדר הרצאות. זה טוב לאנשים מסוימים עם מיומנויות מסוימות, לא לכולם".

גם מהבוגרים נדרשת הסתגלות מסוימת למציאות והנמכת ציפיות: לא כולם יכולים להיות יזמים, כמו שלא כולם יכולים להיות עורכי דין, כלכלנים ורואי חשבון עם משכורת תלת ספרתית. "אנשים מאמינים שזה לא מכובד להיות חשמלאי או שרברב, אבל אין שום דבר רע במקצועות האלה. המשכורות בהם טובות", אומר ודר. "יש לנו מחסור בחלק מהתחומים המסורתיים, שלא דורשים חינוך אוניברסיטאי אבל כן דורשים מיומנות. חשמלאים מרוויחים יותר ממורים או מחלק מבוגרי הקולג'. אני מכיר בחור שסיים תואר שני ולומד כעת להיות חשמלאי, כי הוא ירוויח יותר וייהנה יותר".

גם זאת תופעה שהולכת ומתרחבת בשנים האחרונות. יותר ויותר בוגרי אוניברסיטאות, שוכני משרדים, עוברים לעבודות כפיים. מתיו קרופורד, למשל, עשה מזה קריירה שנייה. קרופורד, עמית מחקר במכון ללימודי תרבות מתקדמים באוניברסיטת וירג'יניה ומחבר הספר "Shop Class as Soulcraft" (שיעור מלאכה כעבודה על הנפש), החליט אחרי קריירה אקדמית מטאורית לפתוח עסק קטן לתיקון אופנועים בריצ'מונד, וירג'יניה. התוצאה היתה ספר שמשבח את כל המקצועות שהחברה המערבית - בחיפוש הבלתי פוסק שלה אחרי ידע וכסף - הפנתה להם את גבה: מחשמלאות ועד נגרות. לעומת משרות צווארון לבן, שבהן יש פחות ופחות ביטחון תעסוקתי ולעתים גם שכר נמוך, טען קרופורד, עבודות כאלה מעניקות הן ביטחון והן שכר מתגמל.

נעם אופנהיימר עשה מסלול דומה: לאחר לימודי אדריכלות בטכניון, סטאז' ועבודה כאדריכל במשרד ידוע, הוא החליט לעבור לעבוד כפועל בניין. כיום אופנהיימר, 35, הוא קבלן ובעל חברה המשלבת בין בנייה לתכנון. "גיליתי שמבחינה מקצועית קורה פה משהו עצוב ומעניין. משרדי האדריכלים בישראל גובים סכום כל כך נמוך עבור העבודה שלהם, שהם משלמים שכר נמוך לעובדים ואלה נאלצים להרוויח בכל מיני דרכים ועמלות שהן לא חוקיות מבחינת תקנון המהנדסים והאדריכלים.

"המציאות פשוט הוכיחה לי שאין כל קורלציה בין כמות העבודה והשעות והאחריות שאתה לוקח על עצמך לבין ההכנסה. אבל אמרתי לעצמי, ‘אני אוהב את המקצוע ואת תחום הבניין, תמיד התעניינתי בפן הטכני'. עזבתי את המשרד לגמרי ועברתי להיות פועל בניין הכי פשוט שיש, בגיל 32, סוחב שקי מלט וטיח".

הלימודים, הוא אומר, לא מכינים את הסטודנטים לשוק. "אתה משיג השכלה, התואר תרם מבחינת רוחב היריעה שאתה צריך לעסוק בה והאנשים שמלמדים אותם ולומדים אתך, שהם רציניים, אבל אחוז גדול מהאנשים שלמדתי אתם נשרו מהמקצוע אחרי שנה-שנתיים. היתה לי דריסת רגל, עבודה, אבל ראיתי לאן הגרף הזה מוביל: שיפור במשכורת של 500 שקל שנה במקרה הטוב.

"צריך לתאם ציפיות. יש ציפיות מטורפות, שהן לא רציונליות לחלוטין. אני רואה הרבה אנשים מוכשרים שלא עושים כלום עם עצמם, ממלצרים בחצי משרה ועושים תואר במקום לעשות כסף. אני קורא לזה מכללות של קניון. כשנרשמתי ללימודים, נרשמתי לאדריכלות וראיית חשבון. היה לי ברור שאם אני לא מתקבל לאחד החוגים האלה, אני לא הולך ללמוד. תמיד הפריעה לי תעודת הביטוח הזאת שאנשים עושים לעצמם כי יש לחץ חברתי. אמרתי ‘אם אני לא הולך ללמוד, אלמד מהחיים ואעשה כסף'.

"אני לא מרגיש שאני צריך להוכיח למישהו שאני חכם. שני חברים שלי לא למדו, היה להם ברור שהאופי שלהם הוא להיות בחוץ ולעבוד עבודת כפיים. לאחד יש מסעדה וחברת קייטרינג, ולשני יש מסגרייה גדולה עם הרבה עובדים. אבל אנשים שבאו מהמעמד הסוציו-אקונומי שלי, עם גישה גלותית יותר, לא היו מגלים את זה בעצמם. למזלי, ההורים שלי אמרו לי לעשות מה שאני מרגיש. כשהייתי פועל אנשים שאלו אותי ‘מה אתה סוחב שקי מלט? למדת בטכניון'. אבל היה לי טוב עם זה".